קירח מכאן ומכאן
"בפעם הבאה שתזדעזעו מקללות שואה במגרשים, מגזענות, משנאה יוקדת ומפצועים שלא מסוגלים לנשום - תביטו על יוסי אבוקסיס ותבינו. אלה הפנים של הכדורגל הישראלי. והן כל כך מכוערות". אהרל'ה ויסברג על הקפטן האדום שיכול היה לצאת הכי גדול ויצא הכי קטן
בעוד שמונה ימים, בשעה טובה ולא כל כך מוצלחת, תיחתם עונת הכדורגל עם טעם של 'לא עוד'. התחושה הזו לא תקפה רק את הקבוצות שנכשלו, אלא בעיקר את אלו שהצליחו. בית"ר ירושלים אלופה, הפועל תל אביב מחזיקת הגביע, ושתיהן הקבוצות הכי מדכאות ומדוכאות עלי אדמות.
הרי הכל היה יכול להיות כל כך יפה וסמלי. יוסי מזרחי עשה היסטוריה והביא לבית"ר אליפות כמאמן, 20 שנה בדיוק אחרי שהוביל אותה לתואר כשוער הקבוצה. במקום זאת, הוא היה צריך לנשוך שפתיים ולאזור אומץ לפני שהגיע לחגיגות בגן סאקר - פשוט כי בערב המשחק היפה בחייו החליטו לפטר אותו.
ובצד האדום של המפה, רגע אחרי שהניף לראשונה במו ידיו את גביע המדינה, יוסי אבוקסיס היה יוצא ענק אם רק היה נוטל את המיקרופון באיצטדיון רמת גן לידיו, מודיע בצורה הכי מרגשת ויפה על פרישה מכדורגל ורץ לחגוג עם האוהדים ולהיפרד מהם כמו שסמל צריך לעשות.
וזה בעצם כל הסיפור. אבוקסיס אכן רץ לקהל מאמיניו וגם נטל את המיקרופון לידיו. הכל היה מוכן לנאום חייו, לרגע בלתי נשכח וסוחט דמעות. אבל איפה הוא ואיפה הקלאסה.
יוסי אבוקסיס חשף בפני כולם, ולא בפעם הראשונה, את פניו המכוערות של הכדורגל הישראלי. את רגע התהילה הזה, אולי האחרון בקריירה שלו, הוא ניצל כדי לספר לאלפי האוהדים האדומים שהוא שונא את מכבי, וכמובן לא שכח לשאוג שהצהובים אוכלים ת'לב.
זו לא הפעם הראשונה, אגב. את הניצחון הגדול על לוקומוטיב במוסקבה, אי שם ב-2002, הוא חגג בשירת "סדאם חוסיין בשוק". ברגע השיא שלו, הוא לא שר שירי הלל לקבוצה שלו, לא מסר ד"ש לאמא, לאישה או לילדים בבית, ואפילו לא זמזם לדוגמה את ההמנון הלאומי. הוא פשוט החליט לזמר שיר נאצה נגד שחקן קבוצת הכדורסל של היריבה העירונית. חמש שנים עברו מאז, והאבוקסיס הוא אותו האבוקסיס.
וזה לא שהוא עשב שוטה. בהפועל לא הכינו חולצות חגיגיות לזכייה בגביע, כפי שנהוג בכל העולם ואפילו בישראל. השחקנים העדיפו לעטות על גופם חולצות שהכינו האוהדים. אזכור לגביע לא היה שם, קללה עסיסית נגד אוהדי מכבי דווקא כן. אבוקסיס וחבריו שבויים כל כך עמוק בתוך רגשי הנחיתות האדומים המוכרים, וכל שנותר הוא לרחם עליהם.
אבל בסיטואציה שלנו, רחמים אינם באים בחשבון. אבוקסיס אינו ילד פוחז בן 18. הוא הכדורגלן הכי ותיק בליגת העל, ואחד כזה שנערים צעירים - שחקנים לעתיד ו/או אוהדים בהווה - מסתכלים על כל תנועה שהוא עושה.
בסופו של יום, אוהדי ספורט הם תמונת מראה של הספורטאים עצמם. הם מעריצים אותם, אוהבים אותם, מחקים כל תנועה שלהם, לוקחים מהם דוגמה ומביטים עליהם כמודל לחיקוי. הם מתלבשים כמוהם, הולכים כמוהם, מדברים כמוהם וגם חוגגים שער בשכונה בדיוק כמו שהאליל שלהם חוגג במגרש. ספורטאים, עקב היותם אנשי ציבור ותרבות, הפכו להיות מחנכים. לטוב ובעיקר לרע.
אז בפעם הבאה שאתם מזדעזעים מקללות שואה במגרשים, מגזענות, משנאה יוקדת שעולה אלפי מונים על האהבה לקבוצה, מפריצות מסוכנות למגרש ומפצועים שלא מסוגלים לנשום - תביטו על יוסי אבוקסיס ותבינו. אלה הפנים של הכדורגל הישראלי. והן כל כך מכוערות.
אם לאבי לוזון היו קוראים דייויד סטרן, קפטן הפועל תל אביב היה מסיים את העונה ביציע ועם קנס בגובה חמש ספרות, בדולרים. אבל ליו"ר ההתאחדות שלנו חשוב יותר להתעסק בעדרי פילים.
על המגרש, אבוקסיס תמיד היה שחקן שנותן הכל, וממש בתקופה האחרונה הוא נלחם בעוד פציעה טורדנית שמקרבת את סוף הקריירה שלו. אולי מגיע לו לפרוש בשיא, עם גביע ביד. אבל כשהוא מתנהג ככה, מה זה בעצם משנה. העיקר שיפרוש ודי.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: אלי אלגרט")
