פגישה? שיחכו. אני בדיוק שואבת חלב

מה יחשבו שלושה גברים רווקים שהקדימו קצת לפגישה, עומדים מחוץ לחדר נעול ושומעים רעש של משאבת חלב בפעולה? תחשבו לבד. ליאת לוי-קופלמן ביומה הראשון כאמא עובדת

ליאת לוי-קופלמןפורסם: 29.05.07 , 09:35

ברור שעם המזל שלי הצעת החוק המאריכה את חופשת הלידה התקבלה כששלי כבר הסתיימה ואחרי חודשיים וחצי וקצת של שיכרון חושים עם הרכש החדש והטרי שלנו, להלן היונק, חזרתי לעבודה.

לא לפני שביליתי שני לילות ללא שינה מלאים במחשבות, פחדים, פאניקה והרבה בכי. לא של הגוזל. שלי. ולא. אני לא מגזימה...

לרגע כמעט הרמתי טלפון מתישהו בסביבות 4 לפנות בוקר לביג-בוס להודיע לו שבמחשבה שנייה, הקונספט של להיפרד מהילד כדי לחזור לעבודה פתאום לא נראה לי מי-יודע-כמה לעיניין. מזל שהייתה בעיה במחשב והקו לא עבד (אל תשאלו. סיפור לטור אחר לגמרי).

הפרידה: איפה הבכי?

פעם ראשונה שממש התעצבתי כשהפציעה השמש. ממש לא הייתי ערוכה נפשית לתת את הקטן שלי וקיוויתי שהלילה ימשיך לנצח או עד שהגוזל כבר יגדל. הלבשתי / חיתלתי / הנקתי לאט לאט, מנסה למשוך את הזמן. כמובן שהוא היה הכי מתוק באותו בוקר, כאילו להקשות עוד יותר.

הטיפים שלי

שמחת בית השאיבה

ליאת לוי-קופלמן

עם ניסיון של בערך שלושה חודשים בשאיבות - קבלו את ההמלצות של ליאת לוי-קופלמן לשעת השאיבה. וגם ביקורת משאבות

שמחת בית השאיבה

לאט לאט נהגתי לסבתא, מנסה לדחות את הקץ (ולהוא שצעק לי "נהגת מטומטמת רדי מהכביש", אני מאחלת פנצ'ר באזור שגרר לא מגיע אליו). אבל הוא הגיע. אחרי כמה סשנים של מעיכות וחיבוקים מסרתי את הגור הקטן לסבתא. היא חייכה באושר לקטן שמצידו דפק לה צחוק מתגלגל. מה זה זה? איפה הבכי? הקושי להיפרד מאמא?

כל הדרך לעבודה הייתי עסוקה בלשחזר איך הקטנטן דופק חיוך אחרי ארוחה טובה, איך הוא מנסה להתהפך ונתקע בדרך, הקול החמוד שיוצא לו כשהוא מת לדבר והפנים המושי-מושלמות שלו כשהוא ישן.

הגעתי למשרד. פתחתי את הדלת וגיליתי שהכיסא העלק-עור שלי התנהג יפה בזמן ההיעדרות וחיכה לי בשקט בחושך שאחזור ואניח עליו את ישבני (העדיין מכובד, יש לומר).

האיחוד המחודש: מרגש, אבל לא משכיח

אפילו ארוחת ה"וולקאם בק" המרגשת שעשו לי לא הצליחה לגרום לי להפסיק לחשוב על הגור הקטן שלי לכמה דקות. היסטרית התקשרתי כל חצי שעה (וזה אחרי שהחזקתי את עצמי מה-זה-חזק) לסבתא, כדי לברר איך המצב רוח שלו, כמה ישן, כמה אכל?

למי שקרא את הטור הקודם שלי, כן, ניחשתם נכון! העולל נשבר. ביום בהיר אחד פשוט הבין שכשהציצי לא בסביבה כדאי לו להסכים לבקבוק. אחרת אמא תהיה עצובה. סתם. אחרת פשוט יישאר רעב. משלל הבקבוקים שקנינו והפטמות המצ'וכללות התברר, שליונק אין בכלל העדפה. ברגע שהסכים לקחת בקבוק - הוא מוכן לכל מה שידחפו לו לפה ובלבד שיצא משם החלב האהוב עליו. המסקנה מכל ההתנסות הזו היא שההתמדה משתלמת.

אחרי חצי יום של ניסיון לעבוד תוך כדי שהמוח מתעסק בגוזל האהוב (הוכחה שלנשים יש יכולת לעשות מצויין כמה דברים במקביל) - הגיעה שעת השאיבה. כלומר, היא הגיעה כבר מזמן, אבל ניסיתי לדחות את הקץ - מה שגרם לגודש מעיק.

שעת השאיבה: רעש חזק וטורדני

סגרתי את דלת המשרד. טוב, מה זה סגרתי? נעלתי וליתר ביטחון הזזתי שידה וכיסא שיחסמו במידה ומישו יצליח לפרוץ לי את המנעול במקרה...

חיברתי את המשאבה החשמלית, הרמתי את החולצה (תוך כדי שאני מתפללת שזה ייגמר מהר ובטוב) והפעלתי אותה. פתאום הרעש הרגיל והמוכר שלה היה נשמע לי חזק וטורדני. ניסיתי ביד השנייה לסגור כמה דברים במחשב והודות לגודש המעיק נמשכה השאיבה מעט זמן יחסית לכרגיל.

שמחה וטובת לב שנגמר ואפילו עבר חלק - פתחתי את הדלת וגיליתי לתדהמתי שלושה אנשים עומדים מולה ומחכים. הם חייכו אחד לשני. חייכתי במבוכה ורצתי למזכירה שלי לברר את פשר הפדיחה. הפגישה שלך הקדימה, היא אמרה. ניסיתי להשיג אותך בכל הטלפונים. לא ענית. בטח שלא עניתי, חשבתי. איך אפשר לשמוע משהו עם הרעש של המשאבה הזו?

כל הפגישה ראיתי אותם מחליפים מבטים מחוייכים. אני מצדי תקתקתי עניינים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו חוץ מכמובן על הגורגורון שלי זה איך אני מסיימת את הפדיחה הזו כמה שיותר מהר ואיך לעזאזל אני מסבירה לשלושה גברים רווקים שהרעש שהם שמעו מהחדר שלי כשהדלת הייתה נעולה הוא ממש, אבל ממש לא ויברטור בפעולה?

• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO , נשואה ואמא לתינוק.

הטור הקודם בסדרה: