כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

לא סמסונג

"סאם סון המתוקה" היא דרמה קומית קוריאנית שרוב הסיכויים שלא תהיו מודעים בכלל לקיומה. חבל, כי מדובר בסדרה מקסימה שכבשה את הקהל ברחבי העולם, הצליחה לייצר סינדרום על שמה ותחשוף אתכם לטרנד הכי לוהט ביבשת

אור אלתרמןפורסם: 30.05.07 , 10:51

גולשי "האלופה" מטקבקים בהלם ממותה הפתאומי של סיגי בר חיים, אבל זה כלום לעומת עשרת אלפים ההודעות שהושארו בצהרים אחד, אי שם ביולי 2005, ביום בו שודר הפרק האחרון בסדרה "סאם סון המתוקה". הדרמה הקומית, המוכרת גם בשמות "My Lovely Samsoon" ו"My Name is Kim Sam Soon”, נולדה בקוריאה, שודרה במשך חודש וחצי בלבד (16 פרקים) וצברה מעריצים באסיה וארצות הברית.

במרכז הסדרה בחורה בסביבות גיל 30, רווקה, מעט מלאה, גמלונית, קולנית וחסרת טקט. בן הזוג שלה מזה שלוש שנים נטש אותה, ומאיימים לעקל לה את הבית. בצירוף מקרים מדהים היא פוגשת בג'ין הון, מנהל מסעדה צעיר ואטרקטיבי שמוכן להעסיק אותה כקונדיטורית ולעזור לה כספית, בתמורה לכך שתעמיד פנים שהיא בת זוגתו, על מנת לרצות את אימו השתלטנית. העניינים כמובן מסתבכים כשהשניים באמת מתאהבים, אך חברתו לשעבר חוזרת ומספרת לו שעזבה אותו בעבר רק בגלל שהיתה חולת סרטן.

גברים נאים, בחורות אבודות. "סאם סון המתוקה"

סיפור העלילה פשוט ומלא בקלישאות המאפיינות את הדרמות הקוריאניות: אובר דרמטיות, מוזיקה מוגזמת, סגנון צילום מוקצן וכמובן, משולש אוהבים. אבל כל זה לא הפריע להתפתחותה של התופעה המכונה סאם סון סינדרום. זאת אומרת, מילים מתוך הסדרה הפכו פופולריות בשיח המעריצים, קורסים לאפייה הפכו מבוקשים יותר, והספר עליו מבוססת הסדרה הפך לרב מכר, וכן ספרים אחרים המוזכרים בה.

בריג'יט ג'ונס הקוריאנית

כש-73 אחוז מנשות קוריאה מאמינות שהן שמנות (משקל 52 נחשב כבד), בחברה בה המראה החיצוני משחק תפקיד נכבד והלחץ להתחתן עולה ביחד עם הגיל, אין פלא שסאם סון הפכה למודל להערצה. הבריג'יט ג'ונס הקוריאנית, חסרת הגלאם והשיק, היתה בדיוק מה שחסר בטלוויזיה בדרום-מזרח אסיה. והמספרים מדברים בעד עצמם: כבר מהפרק הרביעי הרייטינג הגיע ל-40 אחוז ומעלה, מכתיר את רשת MBC כשולטת בכיפת תוכניות הדרמה. התוכנית האחרונה זכתה ל-50.5 אחוז.

אבל "סאם סון" היא הרבה יותר מסדרה מצליחה, היא עוד סימפטום במה שמכונה "הגל הקוריאני". לקראת סוף שנות התשעים יותר ויותר תוכניות דרמה, סרטים וזמרי פופ קוריאנים החלו כובשים את מסכי הטלוויזיה במזרח ודרום מזרח אסיה בכלל ובסין, יפן וטיוואן בפרט. שיאו של הגל היה ב-2004 עם שידורה של הדרמה "סונטת חורף" שסחפה את הקהל היפני וזכתה ל-20 אחוזי רייטינג.

בעקבות ההצלחה המסחררת השחקנים הקוריאנים נחשבים כיום לשחקנים המרוויחים ביותר מחוץ להוליווד, כשהסכומים נעים מ-5 מיליון דולר לסרט ועד ל-10 מיליון דולר בשנה.

די לכיבוש

הסיבות להצלחתה של התרבות הפופולרית הקוריאנית נעוצות כנראה במצבה הכלכלי המצוין של המדינה שמצליחה לייצר הפקות מושקעות אך לייצא אותן בסכומים זולים יחסית, בנושאים בהם היא מתמקדת המעוררים הזדהות בתרבויות יחסית קרובות וביחסים הסבוכים והטעונים בין קוריאה ויפן, המחפשות מעט קרבה בתוך שנאה של דורות.

אבל לא כולם אוהבים את הייבוא הקוריאני ובמדינות מסוימות נשמעו קריאות להגבלת מספר ההפקות האלה, ואף לביטולן. היו גם מי שכינו את הגל הזה כ"פלישה הקוריאנית".

גם מחוץ לאסיה זוכות הדרמות המלוכסנות להצלחה, במיוחד באמריקה הלטינית ואצל הקהל האסייתי בארצות הברית, הרואה בדרמות הקוריאניות אלטרנטיבה לאלה האמריקאיות המלאות באלימות וסקס. גם הרשת מלאה בפורומים אמריקאיים שכל עניינם הוא דרמות קוריאניות.

צליל תפוס

אך מה הם סיכויי ההצלחה של סאם סון עטורת הפרסים והרייטינג בצידה השני של היבשת, במרכז הלבנט? כנראה שלא רבים. ראשית, היא משודרת בערוץ ויוה, אי שם בין טלנובלה ארגנטינאית אחת למשנה, בערוץ נישה שכלל לא תואם את היכולות והמאפיינים שלה. מה שיגרום כנראה לקהל צופים פוטנציאלי כלל לא להיות מודע אפילו לקיומה.

שנית, מעבר למגבלת השפה הזרה כל כך לאוזן הישראלית, נראה שהטלנובלות המקומיות הרגילו אותנו לציניות, בוטות ואובר תחכום שכמעט ולא קיים בדרמות המעודנות, המרומזות והמעט תמימות שמגיעות מקוריאה.

וחבל, כי סאם סון המתוקה מציעה קומדיה רומנטית, עם נגיעות של פנטזיה א-לה-טרנטינו, גברים נאים ביותר, בחורות אבודות באופן מעורר אמפתיה והצצה מקסימה לעולם שכל כך רחוק מאתנו, למרות שכמעט כולנו ניזונים ממנו. תענו, הסמסונג שלכם מצלצל.