נשלם לך, רק שב כאן ותאכל קסאם

"אני יושב פה בדשא, שומע מרחוק את ה'צבע אדום' ואת הפיצוצים ורואה את העשן ואת חורבן הבית שלי שממיט הקסאם בשדרות", אומר אדי עזרן מיואש, עיניו כבויות. יובל הפעוטה בת השנתיים וחצי, קופצת על הטרמפולינה בחצר בית המקלט של החברים בניר משה. ליאת האם, מגיעה בדיוק מעוד נסיעה בחלונות פתוחים וברדיו כבוי, שמא תפספס את הקסאם הצולל עליה לכלותה.

מסביב למושב המטופח, קילומטרים ספורים מדרום מזרח לשדרות, מצהיבים השדות של חיטה שהבשילה וממתינה לראות מי יבוא קודם - ברכת הקומביין או שריפת הקסאם. בחצר הבית המטופח של החברים שולט הירוק של זוג ממלח הארץ, שבאו מבחירה לגור בנגב. מועקה כבדה באוויר, מועקה של בית אבלים. החלטת הקבינט שלא להסלים את ההתקפות על עזה, מדכדכת אותם עוד יותר.

13 חברים בקבינט לביטחון לאומי, אני מספר להם.

לפחות חמישה מהם, מופז, ליברמן, ישי, דיכטר וכהן (בעבור השניים האחרונים, אשקלונים, שדרות היא ה"בקרוב") תובעים החרפת המלחמה. אחד מהם, ישב אתמול מודאג במזנון החכ"ים בכנסת: "עשינו ויורים עדיין קסאמים - לא עשינו", אמר. אבל אולמרט, פרץ, לבני, פרס, הרצוג, פואד, פרידמן ורפי איתן, לא רוצים הסלמה. ציניקן פרלמנטרי אחד כינה זאת אמש הדפנסיבה של אולמרט. קובע מדיניות אחר כינה זאת: שקט ממגנים.

בכיר בלשכת אולמרט, התופס מנוחה במסדרון מול מליאת הכנסת מכנה את דבריהם "שטויות במיץ". "אין כל משא ומתן על הפסקת אש, לא נכנעים לכל לחץ בינלאומי וראש הממשלה הורה לצבא להמשיך לפעול בעזה. איזה דפנסיבה? מה זה שקט ממגנים? תגיד למי שמדבר איתך שלא יבלבל את המוח. העובדה היא שירי הקסאם פחת וכדאי שכל חכמי המזנון האלה כאן", הוא מצביע לאחוריו בסנטרו, "ירגעו".

במושב המקלט שלו בניר משה, מוציא חוסר המעש של ממשלת אולמרט את עזרן מדעתו. סרן במיל. אדי עזרן, קצין בחטיבה 646 של הצנחנים, כבר בן 39. היה ונשאר לוחם. הוא עלה על מטען בראשפ ונפצע. הוא נלחם באינתיפאדה הראשונה. הוא לחם בחומת מגן. הוא לחם בלבנון. עד היום היה שמח לכל צו מילואים שקיבל, אף פעם לא אמר לא. אלא שעכשיו הוא לא יכול יותר. הוא מחתים לוחמים בני שדרות המסרבים להלחם בשביל מדינת ישראל, אם היא אינה נלחמת על הבית שלהם בשדרות. "אני מכל העולם", הוא אומר בעיניים עייפות, "עד לכאן הביאו אותי אולמרט וממשלתו".

"ממשלת אולמרט הפכה אותי לברווז"

שעתיים לפני, בירושלים הזחוחה משהו, יוצא שר התיירות יצחק אהרונוביץ מהמליאה ומתיישב כועס. גם הוא סבור שהממשלה הזאת אינה ממלאה חובתה לתושבי שדרות ועוטף עזה. "יש גבול למיגון. צריך לעבור להתקפה ולא לעסוק רק באיך למגן. מה זאת אומרת שקיבלנו אתמול רק ארבע רקטות וזה בסדר? מה זאת ההשלמה הזאת? אני לא מוכן שיירו קסאמים על המדינה הזאת, נקודה. המדיניות שלנו לא מספיק חריפה. צריך להפסיק ולדשדש. הממשלה הזאת חייבת זאת כדי להגן על אזרחיה".

הפליט עזרן, מטובי בנינו אשר חרפו נפשם במלחמות ישראל, לא ממהר דווקא לפעולה קרקעית בעזה. הוא מכיר אישית את המחיר. הוא שילם אותו בלבנון. הפתרון שלו תובעני יותר. "אם היה לי את הכוח", הוא אומר, "הייתי עושה מהלך מדיני. משהו אחר. הייתי לוחץ את מצרים לסגור את פילדלפי, הייתי מביא כוחות איסלאמיים מתונים שיאספו את הנשק הלא חוקי, הייתי מבקש מאנשי דת מוסלמים שיסבירו לחמאס ולג'יהאד שיובל שלי הקטנה היא לא האויב. שחראם".

"אני נראה לך פחדן?!" נעלב אדי כשאני מזכיר להם שהקיבוצים בסביבה ידעו אש ואבידות, אך תושביהם נאחזו בקרקע. "להם לפחות היה נשק מתחת למיטה. מה יש לי? אם הייתי עם חבורת גברים לוחמים משדרות, עם שכפ"צ ונשק, הייתי מחפש דירה בקיבוץ דורות? ברור שהייתי נשאר ונלחם, מגן על הבית שלי. החרפה היא שממשלת אולמרט אומרת לי תישאר עם אשתך וילדתך בשדרות, בלי נשק, בלי יכולת להשיב מלחמה שערה. מה הם עשו? הם הפכו אותי לברווז, את אשתי לברווז, את יובל לברווז".

חורבן הבית, חורבן המדינה 

שאלת ההצמדות לקרקע מטרידה גם את חבר הכנסת עתניאל שנלר, מקדימה. יש לו תכנית והוא הציג אותה לחברי קבינט ולראש הממשלה. "אנחנו היהודים לא מבינים מספיק את חשיבות האדמה לערבים", שנלר מספק את המבוא. "אצלם הצומוד, ההצמדות לאדמה, היא עניין קריטי. אני מציע שנכבוש את השטחים החקלאיים בצפון רצועת עזה. נציב שם גדר חדשה. משם ועד לגבול שלנו, שטח מפורז. כך נרחיק פיזית את הקסאמים מאשקלון ומשדרות. אבל, מה שיותר חשוב וגם נפעיל על העזתים מנוף מדיני. הרי אין לערבים דבר יותר חשוב מאדמה, שתוחזר להם רק אם יעצרו את הטרור".

פליטי משפחת עזרן מגחכים כשמדברים איתם על צומוד: "יש לי אדמה בצ'ילה, חמישה דונם. שש שנים הייתי שם. הייתה לי חברת טיולים, הייתה לי אכסניה. עשיתי כסף טוב. יש לי לאן לברוח, אבל עד עכשיו לא רציתי לשמוע על זה", מביט אדי בנוף ילדותו. "עזבתי הכול ובאתי הנה לעיר שלי להקים משפחה ולגדל ילדים. אבל עכשיו, כשכל מה שאני חש הוא בגידה של המדינה שלי, אני כבר לא רוצה לבנות כאן בית. אני רוצה לחיות כמו בחו"ל, נווד, נזיל, שאוכל לברוח בזמן. בשביל החברה שלנו אני שכיר חרב. נשלם לך, רק שב כאן ותאכל קסאם", הוא אומר מדוכדך.

ובירושלים, אולמרט מארח את מושל פלורידה. לבני מארחת את יו"ר הפרלמנט האירופי וממהרת לטיסה לוינה, היא צריכה לפגוש שם את קונדוליזה רייס. במזנון הכנסת מוסיפים שרים וח"כים למלא צלחות. חלקם נוסעים לשדרות, כואבים לרגע עם התושבים וחוזרים לזחיחות הירושלמית ושררתה. בינתיים בשדרות ובעוטף עזה נוחת קסאם, ועוד אחד ועוד אחד. ליאת, אדי ויובל לא מצליחים לישון, כי ביתם חרב להם מול העיניים.

"ראש הממשלה אטום לחורבן שלנו בשדרות", אומר אדי, "כמו שהיה אטום לפגיעות הקטיושות באזרחי הצפון. האמת שאיני מצפה יותר ממי שלקח את מסקנות וינוגרד ובלע אותם כאילו היו אקמול. העם עסוק בלעשות כסף, ראש הממשלה שלי עסוק בהישרדות ואני נשברתי. אם זה נמשך, אני לוקח את האישה והילדה, ויורדים לחו"ל. שם לפחות זה לא שלי. שם אין לי ציפיות שהמדינה והממשלה יגנו עלי. היום חרב הבית שלי בשדרות, אך מה שמדאיג יותר שזה חורבנה של המדינה, חורבן הבית השלישי".