הייתי בגן עדן
אם אין לכם סבלנות לקרוא, בואו נחסוך לכם 600 מילה: לכו לקנות עכשיו את האלבום של הסולסייברז, גן עדן מוזיקלי שאתם חייבים לעצמכם
הדיסק הטוב ביותר שהגיע השנה ארצה נפתח בקריאה נואשת: "אני רוצה לראות הערב טקס התעוררות, אלי, תן לנו התעוררות!" מתחנן מארק לאנגן, העומד על קצה צוק הייאוש, בשיר הפותח הטוב ביותר של השנה. מספיק לצפות בקליפ ל-"Revival" – כינוי לטקס התעוררות נוצרי שמטרתו להפיח תקווה במאמינים, לעיתים בעזרת שרלטנות ומאחזי עיניים - כדי להבין לאן האלבום הזה ייקח אותנו: לגן עדן או לגיהינום, בלי אמצע. האלבום הזה הוא גן עדן מוזיקלי של גוספל, רוק ואלקטרוניקה מלאת נשמה, שבנוי מלהבות הגיהינום האנושי.
ליפול על הברכיים
הקונצפט של האלבום הממכר הזה (Soulsavers – It's not how far you fall, it's the way you land), כולל העיצוב הגרפי, נושאי השירים, הגוספל סטייל Spiritualized והקליפ, מזכיר יותר מכל את סדרת הטלוויזיה המופתית “קרניבל”: הייאוש הגדול של שנות העוני במרכז ארה"ב, הדלות, הייאוש, האחיזה הקנאית בדת ובמיסטיקה כגלגל ההצלה היחיד בסופות האבק האמיתיות והמטפוריות שמעיפות אותך אנה ואנה לקצוות היכולת האנושית, כאילו אתה עצמך לא יותר מערימת אבק. וכשאין לך כסף, תקווה או עתיד להיאחז בו, אתה מניח את כל יהבך על קרן האמונה הנוצרית. לפיה זה בדיוק מה שאתה: אבק ולא יותר, ממנו באת ואליו תשוב, אולי ממש בקרוב. לאנגן מפנה פניו השמיימה בזרועות פרושות ומתחנן יחד עם מקהלת הגוספל האדירה שמאחוריו: אלי, שים קץ לסבל, לפשע ולייאוש שסובב אותי. אני לא יכול יותר ככה.
ואחרי פתיחה סוחפת כזו, Soulsavers, צמד בריטי שבהחלט ראוי לשם שבחר לעצמו, פותח את חרצובות הגוספל, הרוק האפל והטריפ-הופ. דרך קולו המחוספס-מהחיים של לאנגן אנחנו לומדים למה הגיבור שלנו זקוק כל כך לישועה. תוך שירים ספורים, הטוב ביניהם הוא "Paper money" המרהיב והמכאיב, שוטף אותנו בזרם בלתי ניתן לעצירה של חטאים: הכניעה לתשוקות אסורות, תאוות הבצע, "הרוחות שלך ושלי" שזנחנו בלי להביט לאחור (למה, הו למה?), המוסר הנסדק. הבריחה הבלתי נשלטת מהעבר, מהפצעים הפעורים בנשמה, מפילה את הגיבור שלנו, ואותנו, על הברכיים.
וברגע הזה אנחנו מבינים כמה מושלמת היא הבחירה במארק לאנגן כקפטן הספינה הפצועה שלנו בהפלגתה הקשה אל הישועה. זה לא רק בגלל הקול האדיר שלו, זה בגלל מי שהוא. מי שעוקב אחר לאנגן מכיר את היחס המורכב שלו לדת, את התהומות אליהן הגיע ומהן עלה, את הסמים הקשים והגמילות הקשות לא פחות, את החברים שמתו מסביבו כמו זבובים, וגם את השלווה והיציבות שהוא מצא בשנים האחרונות. לכן כשהוא מחדש כאן את "Spiritual" של ג'וש היידן מלהקת Spain (מי שעמד בראש האלבום הקודם של סולסייברז) ומתפלל בשקט "ישו, הו ישו, אני לא רוצה למות לבד", הוא נשמע מלא כוונה, שבור ומשכנע יותר מהמקור עצמו.
אתם חייבים את זה לעצמכם
"Spiritual" המהפנט הוא לא החידוש היחיד באלבום, ואפשר למצוא כאן גם את "Through my sails" הכאוב ומלא הציפייה של ניל יאנג, את "No expectations" חסר התקווה של הרולינג סטונז וגם את "Kingdom of rain" המופתי של לאנגן עצמו. הקאברים האלה דווקא משובצים בצורה אורגנית לחלוטין בפסיפס של הסולסייברז, שמציג מסע סוחף מייאוש לתקווה, מנפש מרוסקת, מושחתת ומדממת אל צעדים ראשונים, אולי, של החלמה. והמילים שלי לא יספיקו – אתם פשוט חייבים להאזין כדי להרגיש.
מי יודע טוב יותר מלאנגן כמה שם האלבום נכון: זה באמת לא משנה כמה עמוק אתה נופל, מה שמשנה הוא איך שאתה נוחת בסוף. אבל הרצף הליניארי כאן משובש, והמסקנה הסופית תלויה במאזין. האם אנחנו יוצאים מהאלבום הזה בנפש מצולקת אך בדרך להשלמה, קבלה ואמונה, או שמא נמשיך לסחוב את גופנו העייף והחבוט בבוץ בני התמותה חסרי הישע, כשקצה מנהרת הגאולה שלנו נותר חשוך? האם "אין לנו שום ציפייה לעבור כאן שוב", כמילות שיר הסיום? האם בסוף הנפילה, כלומר ההתדרדרות המוסרית והתפרקות הצלם האנושית, ננחת נחיתה רכה ומפויסת או נשבור את כל העצמות?
"Ask the dust", עונים לנו הסולסייברז בכותרת לקטע אינסטרומנטלי יפהפה, ומשאירים סוף פתוח לסיפור. האבק הוא אנחנו עצמנו, שחושבים שאנחנו יכולים לבנות חיים שלמים ולחוש בטוחים אבל שוכחים שהרוח – אל אכזר במקרה הזה – היא שתחליט לאן יעופו החיים שלנו. הבחירה היא שלנו, המאזינים לרוח. הקתרזיס שמבטיח שיר הפתיחה לא יגיע, ההצלה לא בהכרח תבוא, אבל האלבום הזה ממשיך להדהד בבית החזה הרבה אחרי שהוא נגמר, וקורא לך לחזור אליו שוב ושוב, אל האווירה הממכרת של הביבים ומלכות השמיים, ולבחור את הצד שלך.
אתר הבית של ההרכב
