מי דואג לזכויות מחפשי עבודה? (רמז: אף אחד)

לאחר שש שנות עבודה בחברת תקשורת גדולה, פוטר מוטי ברמן (30) לפני כמה חודשים והחל לחפש עבודה חדשה. מאז הספיק לטייל בכל הארץ, להיבחן בידי עשרות מומחים, לבזבז מאות שקלים מכיסו ולהמתין שבועות ארוכים לתוצאות. כיום, לאחר תהליך מייגע שכלל ראיון מקדים, מיון במרכז הערכה וראיון נוסף הוא ממתין בסבלנות לראיון שלישי, הפעם עם מנכ"ל החברה בה הוא מקווה לשמש כאיש מכירות. נשמע מוכר? "בהחלט", מכריז ברמן, שתלאות חיפושי העבודה אותן הוא חולק עם אלפי ישראלים נוספים הביאו אותו להקים את אתר האינטרנט "נמאס" - ובעזרתו לנסות לקדם חקיקה שתגן על זכויותיהם.    

• לחצו כאן כדי להכיר יוזמות חברתיות נוספות הזקוקות לכם
  

"כשיצאתי לשוק פשוט נדהמתי מהתעשייה שמנצלת את מחוסרי העבודה", הוא מתקומם. המושג 'תעשייה', הוא מסביר, מייצג את עשרות מכוני ההערכה החיצוניים, אליהם נשלחים המועמדים לימי בחינות ארוכים. "כחיפאי נשלחתי למרכזי הערכה בפתח-תקווה, בבית שאן, בתל-אביב ובעוד מקומות רחוקים. מישהו שילם את הוצאותיי באותו יום?", הוא מתרעם. "עלות ממוצעת של יום הערכה עומדת על כ-100 שקל, אם מחשבים את הוצאות הנסיעה, המזון והשתייה. דווקא בתקופה בה אתה נזקק למקור הכנסה, אתה נאלץ להוציא מאות שקלים".   

"תעשייה שלמה שמנצלת את מחוסרי העבודה". מודעות דרושים

"לא קיימים בספר החוקים של ישראל"

טרם החליט לעשות מעשה, חיפש ברמן מענה לבעיה בספר החוקים, אך נחל אכזבה. נכון להיום, רק הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת אלכס מילר מחודש אפריל נוגעת בנושא. לפי ההצעה, כל מעסיק יחוייב לעדכן את המועמדים לעבודה על שלבי תהליך הקבלה הצפויים וכן להחזיר תוך 21 יום תשובה חיובית או שלילית. אך גם אם ההצעה תהפוך לחוק, אין בה מענה לבעיות רבות. לאחרונה, לאחר שברמן פנה לח"כים רבים, נעתר יוסי ביילין לבקשה לסייע בגיבוש הצעת חוק חדשה שתגן על זכויות מחפשי העבודה.   

"בספר החוקים של מדינת ישראל אין לנו כרגע קיום", מתקומם ברמן, "אבל במקום לשתוק או להתלונן החלטנו לפעול". ברשימת הסעיפים שגיבשו מופיעה הדרישה לחייב את חברות כוח האדם ומקומות העבודה לבטח את מועמדיהם. "אם אני נוסע למרכז הערכה בעיר אחרת, ובדרך קורה לי משהו, מי יפצה אותי?", הוא שואל בכעס. "המטרה היא גם שייקחו אחריות, אבל גם לצמצם את מספר האנשים

שנשלחים סתם למיונים. בשביל מה צריך לשלוח 150 אנשים לבחינות כשיש תפקיד אחד של איש מכירות?". דרישה נוספת נוגעת להשתתפותן של החברות בהוצאות הנסיעה והמזון של המועמדים, ולחייבן להשיב תוך פרק זמן סביר.

המאבק הפרטי של ברמן זוכה לתמיכתם של עשרות אזרחים, חלקם חתמו על העצומה המפורסמת באתר. אחת הנמרצות שבהם היא רעייתו אתי, לשעבר רכזת כוח אדם בחברה ארצית גדולה, המתקשה להסכים עם כללי המשחק של תעשיית חיפוש העבודה. "מה שהפריע לי יותר מכל הוא העובדה שחברות כוח אדם מפרסמות מודעות דרושים לתפקידים לא רלבנטיים, רק כדי להביא אנשים לראיונות ולרענן באמצעותם את המאגרים שלהן", היא אומרת. "בחברה בה עבדתי אנשים התראיינו לתפקיד שאינו קיים, ובפועל היינו מחפשים להם תפקידים אחרים".

את טענותיה של ברמן ממחישים הסיפורים הרבים המופיעים בפורום האתר, בהם זה של אורלי, תושבת הצפון בת 28, שהמתינה כחודש וחצי לתשובה ממשמר בתי המשפט. "המיונים התבצעו בירושלים וארכו כחמש שעות", היא משחזרת. "בסך-הכל היה מדובר על תפקיד של מאבטחת, ונאמר לנו שתוך מספר ימים תהיה תשובה". לאחר שבוע זומנה לראיון נוסף, בו התבשרה שנמצאה מתאימה - אך "לא ברור אם אנחנו זקוקים כרגע לעובדים נוספים". שבועות חלפו ללא מענה, ורק לאחר פניות רבות היא קיבלה סוף-סוף תשובה. "אמרו לי שלא נמצאתי מתאימה", היא מוסיפה. "כמובן שיכולתי לשאול איך זה יכול להיות? הרי בראיון אמרו את ההיפך הגמור, אבל כבר לא היה לי כוח להתעקש". 

מדוברות בתי המשפט נמסר בתגובה כי "תהליך קבלת מאבטחים למשמר בתי המשפט מורכב ממספר שלבים, ובסופו נבחרים המועמדים המתאימים. אורלי לא עמדה בכל שלבי המיון ולפיכך לא התקבלה לתפקיד". 

• לאתר "נמאס" וחתימה על העצומה לחצו כאן