זהו יום הדין

שעת החרום ההולכת וקרבה ברשות השידור צריכה לעורר בכולנו, בכל אחד מעובדי הרשות, חשבון נפש נוקב. כי חברים, במקרה שלא הבנתם - זהו יום הדין. כל אחד מאיתנו העובדים צריך לשאול את עצמו איפה הוא היה, ובעיקר מה הוא עשה, בכל השנים הרבות כל כך שבהן הדרדרה רשות השידור אל התהום שבו היא נמצאת עכשיו.

אנחנו העיתונאים נרדמנו בשמירה על העקרונות הבסיסיים שלשמם נועד שידור ציבורי בחברה דמוקרטית וליברלית, ואילו הוועדים שמייצגים את רוב העובדים ברשות השידור (שאגב אינם עיתונאים), עסקו בדומה להנהגת ההסתדרות המסואבת של פעם, בשימור המנגנון המנופח והמיושן תוך עצימת עיניים הגובלת בבגידה מוסרית של ממש, עד כי נראה שמטרת קיומו של השידור הציבורי הייתה מבחינתם לא יותר מאשר דאגה למקום עבודה, בלי קשר למטרות החברתיות או הציבוריות שלשמן הוקם.

אני יודע שקשה לכם לקרוא את הדברים, אבל אנא, קחו אוויר והתעשתו, רגע אחד לפני שיהיה מאוחר והרי כבר עכשיו השעה מאוחרת עד מאוד.

רותם אברוצקי. מבקש ממכם להתעשת

אל תשלו את עצמכם - בנובמבר 1993, כאשר עלה לאוויר הערוץ השני, איש מהפוליטיקאים לא תמך בחזון השידור המסחרי בשל אימוץ עקרונות ליברליים או נאורים במיוחד, הפוליטיקאים פשוט היו עסוקים בחיסול חשבונות עם רוממה שממנה הם כל כך פחדו משום מה.

מעניין אגב, שהמיזוג הזה בין נקמנות לפחדנות ממשיך להניע את הפוליטיקים שלנו גם היום, שכן כשהוחלט לאפשר לערוץ 10 לעלות לאוויר, שוב הפחד הזה מפני העוצמה, הפעם של הערוץ השני והצורך לנקום בו, העלו יותר מכל דבר אחר את ערוץ 10 אל האוויר הצפוף שלנו. חברים, אל תתבלבלו מהמילים הגבוהות שכולנו שומעים כאשר חברי כנסת מסוימים מדברים על חשיבות השידור הציבורי. אלה מילים ללא כיסוי.

איש מהם לא מעונין באמת בגוף תקשורת ציבורי חזק שאינו כפוף להם. "הסידור" הקיים היום הוא לא ממש רע מבחינתם. התקשורת האלקטרונית המסחרית, זו הפופולרית והנצפת כל כך, מייצרת לאורך זמן אזרחים פסיביים כתוצאה מסימום יתר של תכנים בידוריים, ומה שרואים בחדשות של הערוצים המסחריים בטל בשישים לעומת המסרים הבידוריים וההגמוניים שמשודרים שם.

המצב הזה נוח לא רק לפוליטיקאים. גם לעשירי הארץ הוא גן עדן של ממש, ההופך את ישראל לדמוקרטיה פרוצדורלית בלבד. כולנו הפכנו למטרות לספיגת מסרים בשירות השלטון או ההון, ובעצם מה ההבדל? רק גוף תקשורת ציבורי, מתוחכם, עשיר, חזק ומודרני יכול אולי לנפץ את המתווה הזה שבסופו כולנו נהפוך מאזרחים חופשיים לרובוטים.

זה הזמן להוביל

חברים, רשות השידור או מה שעוד נותר ממנה, פועלת מכוחו של חוק שלא מאפשר קיומו של גוף תקשורת שכזה. במקום שבו הכנסת לא עדכנה את חוק רשות השידור הדרקוני משנת 1965 לטובת חוק חדש שיבטיח את קיומו של גוף תקשורת עצמאי, נחשולי וחלוצי, כזה שידע ובעיקר יוכל להתמודד עם האתגרים העצומים שניצבים לפני כל שידור ציבורי, בכל מדינה דמוקרטית מודרנית. בפברואר 2003 הציעו פקידי האוצר לנתניהו תוכנית לחיסול רשות השידור, קיצוץ של 40 אחוזים מתקציבה. הפקידים, בניגוד לעיתונאים, לא רואים את עצמם כמי שעובדים עבור הדמוקרטיה והערכים הליברליים ולכן הם החליטו, בקלילות מדהימה, שצריך לחסל את רשות השידור, לא חלילה לייעל, לחסל! נתניהו חייך חיוך גדול ואימץ בחום את התוכנית. הפקידים הציעו לו פיתרון שהמערכת הפוליטית לא היה מסוגלת לייצר במשך השנים.

מי שיקרא את חוק רשות השידור ויטרח לצייר לעצמו תרשים זרימה של מבנה ההנהלה של הרשות, יגלה מהר מאוד שהגוף פשוט אינו ניתן לניהול. שכן מי מנהל אותו? המנכ"ל שידיו קשורות?

חברי המליאה, שהם נציגים פוליטיים ברובם? אלה המאשרים את לוח המשדרים למשל? או אולי ראש הממשלה שבשיחת טלפון עם המנכ"ל יכול לסגור עניינים וכבר היו דברים מעולם במשך השנים וזאת בלשון המעטה. בקיצור, חברים, איפה היינו עד היום?

שאלו את עצמכם איפה תוכנית התחקירים שלנו? זו שאמורה הייתה לעסוק במחדלי הבנקים, חברות הסלולר, הביטוח, יצרני המזון הגדולים ועוד... איפה? ואני כבר לא מדבר על הסכמי העבודה הבלתי אפשריים, על הנכשלות הטכנולוגית וכן גם על עודף כוח האדם הקיצוני ברשות השידור. כן... במשך שנים אתם, חברי לעבודה, מאשימים את ההנהלות הכושלות של הרשות בכל המחדלים. לא שאינכם צודקים, פשוט אינכם מבינים את לב הבעיה. 

אנחנו העיתונאים היינו צריכים להתקומם, לעשות מעשה ולקחת אחריות. לא לחכות להצעות מ"ההנהלה" אלא לקדם בעצמנו מהלכים, ולא כאלה שכל תכליתם גזל כספי ציבור למטרת קיומו של ארגון מנוון וכושל. אני אומר לכם באחריות מלאה שאפשר גם ב-706 מליון שקל לעשות המון, המון.

יצירה איכותית במסגרת גוף קטן, קומפקטי ויעיל שיתמקד בפעילות שובבה באינטרנט, ברדיו ובטלוויזיה תוך סינרגיה בין שלושת המדיומים. רק מה, בשביל זה לא צריך יותר מ-450 עובדים קבועים (במקום 1,800 שעובדים היום) ובשביל זה צריך בעיקר להחליף דיסקט, צריך אש בעיניים ונחישות לעשות משהו שטרם היה כמותו עד היום. במילים אחרות חברים זה הזמן להוביל במקום להיות מובלים.