המציאות מחכה מעבר לפינה

שימחה - זה היה המצרך הנדיר ביותר הלילה בבית מפלגת העבודה בשכונת התקווה. משום מה, ואולי מתוך התפכחות והתבגרות, תומכיו של אהוד ברק התקשו באמת לשמוח.

הם הריעו, מחאו כפיים, שרו ועלצו. הם אפילו זעקו את ה-"הו הא מי זה בא" המסורתי – אבל שמחה אמיתית, טהורה, נאיבית, כזו שמכניסה אנרגיות וחשמל לוורידים ומרימה את האולם - שמחה כזו היתה חסרה. אם עד עכשיו היתה בעבודה שמחה בלי ברק, הרי שהלילה היה ברק בלי שמחה. אפילו הבלונים בצבעי הדגל האמריקני שנפלו מן התקרה לא לגמרי הצליחו לעזור.

אחרי אהוד ברק הראשון, ועמרם מצנע ועמיר פרץ, אחרי אכזבות אינספור וחלומות מנופצים, משהו כנראה קרה למפלגת העבודה ולפעיליה. פתאום הם הבינו, בנימיהם הקטנים ביותר, שאין זו העת לשירה בציבור וגם לא לנאומים מהפכניים. פתאום הם הבינו שבמקום להיות באופוריה, צריך להסתכל למציאות בעיניים. והמציאות, מיותר לציין, לא פשוטה. לא למדינה, ולא למפלגה. אז אין מה לשמוח. לא באמת.

הישגו הפוליטי של אהוד ברק ראוי לתשבוחות, ואולי בעצם גם למחקר מעמיק. ברק, אחד הפוליטיקאים השנואים בפוליטיקה הישראלית בכלל ובמפלגתו בפרט, הצליח לעשות תוך כמה חודשים את הבלתי יאומן, ולהפוך למועמד מנצח. נכון, הנסיבות והמציאות שנוצרו לאחר מלחמת לבנון השניה היו לטובתו, אבל זה לא היה מספיק לו כדי לנצח. לולא היה נכנס למשטר של קמפיין אובססיבי מבוּקר, לולא היה בולם עצמו ונותן לעו"ד אלדד יניב להוביל אותו ביד, כמו שמובילים אדם שאיבד את דרכו, מפגישה הזויה אחת לשניה, מכפר לכפר ומעיר לעיר – ספק אם היה מנצח.

אבל הוא עשה את זה, וכעת ניצבות בפני יו"ר העבודה החדש אינספור משימות חדשות. נכון, לרגע קט, כשהוא התיישב הלילה על כס היושב ראש, יכול היה ברק להרגיש כאילו חזר לימים העליזים של הסיירת. לכאורה, המטרה סומנה וגם נכבשה. אבל המטרה האמיתית עוד רחוקה. כיסי ההתנגדות לברק בציבור הישראלי עדיין רחבים, והטינה והאיבה כלפיו עדיין מקוננים בליבותיהם של מיליוני בעלי זכות בחירה. יו"ר העבודה יצטרך עוד להזיע הרבה מאוד לפני שיוכל להנות מפירות הניצחון שהוא קטף הלילה.

שרון כמודל לחיקוי

ברק יצטרך גם להוכיח שכשהוא מבטיח להפוך את מפלגתו לאלטרנטיבה, יש לו את הכלים לעשות את זה. הוא יצטרך להוכיח שיש לו תוכנית מדינית, ותוכנית כלכלית, ותוכנית חברתית, ושמאחורי ים הסיסמאות שמילאו את נאום הניצחון שלו יש גם סוג של תוכן. האם הוא יעשה את זה? לא לגמרי בטוח. ברק שפע בקדנציה הראשונה שלו תוכניות כרימון, והתרסק איתן אל קרקע המציאות בחבטה גדולה. לכן, הוא יעדיף ללכת בדרכו של אריאל שרון: לאט, בשקט, ובערפל כבד. היות שאלדד יניב מעריץ את תוכנית חזרתו לצמרת של שרון, צפו לשלל תכונות אופי ברקיות חדשות: ממלכתיות, שיקול דעת, שותפות.

אפשר להניח כבר עכשיו שקל לא יהיה לו, לאהוד ברק. עם זאת, לזכותו עומדת, שוב, המציאות. אחרי שנה עם עמיר פרץ במשרד הביטחון, הציבור הישראלי ישמח לדעת שהמשרד שוב בידיים של מי שראה להם, לרעים, בלבן של העין. תחושת הביטחון החמקמקה הזו תעניק לברק נקודות זכות כבר בעתיד הקרוב. ואז יבואו התמונות עם מעיל הרוח, והחולצה הפתוחה, והמסוקים, והחיילים בשטח, ותחושת ה"יש בעל בית" תגבר. ואלה עוד נקודות זכות.

בינתיים, כשצוברים נקודות זכות בלי זעזועים גדולים, לא צריך לעשות שום דבר אחר. אם בעבר רצה ברק שהציבור יבין למה הוא חותר, עכשיו הוא יחכה לציבור. שום דבר לא בוער. אין מה לרוץ, אין מה לזגזג. אבל גם אין מה לשמוח.

כדאי לשים לב...

• הנאום של אהוד ברק היה גדוש בסיסמאות: נחזיר את הביטחון, נשמור על שלטון החוק, נהיה אלטרנטיבה. אבל דבר אחד ברק כן הבטיח - להיות שר ביטחון, וכבר בימים הקרובים. ואף מילה על וינוגרד, או על פרישה מן הממשלה, או על בחירות. שקט, כאן משקמים הרתעה.
  

• עם סיום הקמפיין הזה, קשה שלא להתעכב לרגע על עניין סמנטי פעוט. בנאומו הכריז ברק כי כעת מתחיל מסע התיקון. "תיקון", הוא אמר  כאילו היתה מפלגת העבודה, או המדינה, או כולנו, שעון מקולקל שצריך לפרק ולהרכיב מחדש. מעניין מה זה אומר? האם ברק חושב שצריך לפרק את מפלגת העבודה שוב, ולהרכיב אותה מחדש במתכונת חדשה?
  

• התוצאות הסופיות מבשרות כי הפער בין ברק לעמי אילון עומד על 2,425 קולות. למעשה, 1,213 קולות הפרידו בין ברק ובין הפסד. ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון, והוא כולו של ברק, אבל דבר אחד בכל זאת חשוב לציין: לצידו של ברק התייצבו בקמפיין הזה השרים שמחון, הרצוג ובן אליעזר, וחברי הכנסת פינס, נוקד, כבל, וילנאי ויחימוביץ'. עד לפני כשבוע, לצידו של אילון עמד אבישי ברוורמן, ואחר כך גם עמיר פרץ ואנשיו. נוכח התוצאה שהשיג, אילון יכול להרגיש טוב עם עצמו. רק שנתיים בפוליטיקה - וכמעט יושב ראש מפלגה. מצד שני, לולא הגייסות של פרץ, מעניין לדעת איזו תבוסה היה אילון נוחל הלילה.
  

• שאלה אחת בכל זאת יש לשאול את אהוד ברק: איזו תוכנית מדינית/כלכלית/חברתית/חינוכית אתה מתכוון להציג לציבור, אדוני יושב ראש מפלגת העבודה?