הקרב על המילקי
בניגוד ל"כל בית צריך מרפסת" שבו סיפרה רינה פרנק מיטרני את המיטב העסיסי מחייה שלה, בספרה החדש "חיים שבירים" היא שוקעת בטריוויאליות ובזוטות מחיי גיבוריה, כגון דיון נרגש בשאלה: מילקי או מעדן דיאט
רינה פרנק מיטרני העתיקה חלק מהתבנית של "כל בית צריך מרפסת" אל ספרה החדש, "חיים שבירים", דהיינו: כתיבה ישירה וחמה על אנשים אמיתיים - בהנחה שבכל אחד מאיתנו מסתתר סיפור חיים מרתק וצריך רק לדעת לספר אותו. אבל מה שהיה צבעוני וסוער כשפרנק מיטרני סיפרה בכנות את חייה שלה, הופך, כשהיא מדובבת חיים אחרים בספרה הנוכחי, לטריוויאלי ופרטני מדי. גם המרכיב הדמיוני שהוסיפה המחברת לדמויות המציאותיות, בניסיון לקשור את חייהן הלא-קשורים וליצור איזו שותפות עלילתית, נראה קצת מודבק.
"חיים שבירים" מאת רינה פרנק מיטרני, הוצאת ידיעות אחרונות"חיים שבירים" הוא סיפורם של ארבעה אנשים ידועי קושי שמיטרני שמעה ורשמה: דניאל, אסיר משוחרר ונרקומן לשעבר העובד כמנקה במכון כושר ומתגורר רוב הזמן בהוסטל שיקומי; בן-אבנר, בלש נועז שקידומו במשטרה נתקע עד שנאלץ לפרוש וכעת הוא עוסק באבטחה; יקי, נער כישרוני וחם מזג, ואמו המסורה והדעתנית רויטל, גרושה המתפרנסת מהסרת שיער מנשים. חיי הארבעה, כמו חיי כולנו ואולי טיפה יותר, מוּעדים למשבר ולצרה ("חיים שבירים כמו עיפרון", אומר שם מישהו) והרעיון הזה דווקא מצליח לעבור בספר, שבסך הכל ניכרת בו גם יד המספרת הקלה של מיטרני. אלא שהמכלול הסיפורי כולו איכשהו אינו מעניין מספיק. משהו שקשור בין השאר למוגבלות המסוימת של הדמויות עצמן, ובעיקר הדמות המרכזית דניאל, בחור נאה וטוב לב אבל גם ילדותי מאוד.
כך למשל, נמצא את דניאל זה מספר בשיחה קבוצתית בהוסטל, המוגדרת כ"חשבון נפש", איך זעם על האסיר המשוחרר יוסי, בגלל שזה לא התייעץ עם החבר'ה ו"כשהוא קנה לנו מעדן דיאט במקום 'מילקי' נורא כעסנו עליו... אם עושים חשבון נפש אז צריך להגיד כל מה שכואב לך", מסכם דניאל ברצינות גמורה את וידויו, הנפרש על שני שליש עמוד. בהזדמנות אופיינית אחרת יפרט דניאל את חייה של לקוחה מקרית במכון הכושר שנתנה לו טיפ של כמה דולרים, שאותם מסתבר היא קיבלה מהרבי מלובביץ', אחרי שהבן שלה אכל פטריות במזרח ואחר כך למד במכללת אריאל וכו' וכו' וכו'. מין פטפטנות תמימה שפרנק מיטרני זורמת איתה, כנראה מתוך הנחה שאם זה אותנטי, זה מעניין. אבל זה לא.
וכיוצא בזה הבלש לשעבר בן-אבנר, עם סיפורים משטרתיים נאיבים משהו בנוסח העיתונאי הפליליסט בוקי נאה ועם סיפורי ילדות שנראים לא סבירים: למשל, הסיפור על אביו שבישר לו, כשהיה בן ארבע, את דבר הפרידה מאמו: "אינני מוצא שפה משותפת איתה. אני רוצה להיפרד ממנה ולחיות בדירה אחרת. מה דעתך?" כך אמר האב איש החינוך לבנו הפעוט, שכעבור שנה, בגיל חמש, אף יישלח לפנימייה עם אחיו הקטן, מלווה בעוד עצה פסיכולוגית מהארסנל של אבא: "אני סומך עליך שתהיה תחליף לאב לאחיך הקטן". וכל ה"מה דעתך" וה"שפה המשותפת" וה"תחליף אב" האלה מסופרים כאן לתומם, בלי איזו תובנה לגבי האבא שמדבר בצורה מנותקת כזאת עם ילדו הקטן – אם אכן דיבר ככה.
לאן נעלמה אישתך?
וישנם בספר גם ואקומים עלילתיים, למשל, במעבר הלא מוסבר של בן-אבנר מאשתו - שתחילת אהבתם מסופרת כאן בהרחבה – אל רויטל, אותה קוסמטיקאית, שגרמה לו (בין השאר בזכות ערנותה האימהית כלפי בנה יקי) "להתבונן מחדש על חייו, שנראו חסרי תכלית", כהגדרתו הקצת מופרזת. ובכן, מה עם אשתו של בן אבנר? לאן היא נעלמה? בעיה מסוג אחר, קטנה אך פוגעת בנוחות הקריאה, היא נטייתה של הסופרת לציין את שמם של השוטרים והעבריינים המופיעים כאן כדמויות משנה בְּאות ולא בשם מלא (כגון "הוא חשש שז' לא יתרשם ממנו"). הדבר נועד כנראה ליצור איזו מראית של אמינות עיתונאית, אבל בתוך שלל דמויות הביניים קשה לזכור מיהו למשל ט' מהמשפט "ט' לא צדק" (בדקתי, וזה מישהו שהוזכר ארבעה פרקים קודם לכן), כי אות זוכרים פחות משֵם.יד עורך קפדנית היתה יכולה אולי למנוע חלק מהבעיות שתוארו כאן, אבל כנראה לא את הבעיה המרכזית, שהיא, כאמור, העובדה שהדמויות, עם כל חינן המסוים, אינן מפותחות מספיק. וספר לא יכול להמריא מעבר לאופק הנפשי והתודעתי של גיבוריו, בוודאי לא ספר נטול אירוניה כמו "חיים שבירים".
לפנייה לכתב/ת 
"חיים שבירים". נראה קצת מודבק
עטיפת הספר
מומלצים
