מה עושה פלואוריד מסוכן במי השתייה שלנו?

מקץ שלוש שנים וחצי של דיונים, בהם סקרו לא פחות מאלף מחקרים בנושא, הגיעו חברי ועדת המומחים של המועצה הלאומית למחקר בארצות הברית (ה־NRC) למסקנה חד־משמעית: הפלואוריד המוחדר למי השתייה במטרה למנוע עששת עלול לגרום לנזקים בריאותיים קשים, החל בשיניים דווקא וכלה במוח ובמערכת העצבים. ב־500 עמודי הדו"ח שהוציאה הוועדה מפורטים כל הסיכונים האלה אחד לאחד.

אף־על־פי שהדו"ח פורסם כבר במרץ 2006, ובעקבותיו שינה אפילו איגוד רופאי השיניים האמריקאי (הידוע כתומך נלהב של ההפלרה) את המלצותיו לצריכת פלואוריד בקרב תינוקות, במשרד הבריאות הישראלי בוחרים להתעלם ממנו. למרות שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמחייבות בחוק הפלרה של מי השתייה (המדינה השנייה היא אירלנד), איש במשרד הבריאות לא טרח ליידע את הציבור לגבי הסיכונים האפשריים של ההפלרה.

מי ברז. העיריות חייבות להפליר את המים (צילום: אלי אליאס)

מי שכן טרח, ואף הגיע במיוחד לישראל כדי לעשות זאת, הוא פרופ' פול קונט. קונט, מומחה לכימיה שב־22 השנים האחרונות הקדיש את חייו לפעילות הסברתית נמרצת ברחבי העולם בנושא הטיפול בפסולת תעשייתית, חקר במשך עשר שנים את נושא רעילות הפלואוריד והגיע למסקנה חד־משמעית: לא זו בלבד שמדובר בחומר מסוכן לבריאות, אלא שגם יעילותו למניעת עששת מוטלת בספק גדול.

הפלרה תחת כפייה

הפלואוריד הוא החומר הפעיל במשחת השיניים, המסייע במניעת עששת השיניים במיוחד בקרב ילדים. הפלרה היא תהליך שבו מוסיפים למי השתייה פלואוריד בריכוז של 1 מיליגרם לליטר מים (ppm 1 – 1 חלקיק למיליון). בארצות הברית עלה רעיון ההפלרה כבר בסוף שנות ה־30, כחלק ממדיניות בריאות הציבור לצמצום העששת, והוא מיושם מאז 1950. בישראל החלה מדיניות הפלרת המים באמצע שנות ה־80, וב־2001 חוקקה הכנסת תקנה מיוחדת, המחייבת הפלרת מי שתייה בכל יישוב שבו מתגוררים לפחות 5,000 תושבים. המשמעות היא שלעיריות אין כלל שיקול דעת בנושא – הן חייבות להפליר את המים על־פי חוק.

יעילות הפלואור כנגד עששת נמצאה זניחה (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

התברר שהפלואוריד מצטבר לא רק ברקמת השן, אלא שלא פחות מ־50 אחוז ממנו נאגר בעצמות. מומחי ה־NRC הסכימו כי צורות חמורות של פלואורוזיס מהוות תופעת לוואי בעלת השלכה בריאותית על עצמות השלד, המפרקים, עמוד השדרה והמערכת ההורמונלית: סרטן העצם ונזקים הורמונליים שונים, בהם ירידה

 בעמידות לאינסולין (השלב הראשון בהתפתחות סוכרת מסוג 2) ותת־פעילות בלוטת התריס.

כדי לגרום נזק, די בכמות זעירה של 0.05 מיליגרם לקילוגרם ביום. לצורך השוואה, אדם ממוצע במשקל 70 קילוגרם, ששותה 14 כוסות מים מופלרים ביום, צורך 3.5 מיליגרם פלואוריד ביום. הסיכון עוד עולה כשמדובר באנשים ששותים כמויות גדולות של מים, כמו ספורטאים או חיילים בפעילות מבצעית, וכן אנשים הסובלים ממחסור ביוד. מאחר שהפלואוריד משפיע על ספיגת היוד בבלוטת התריס, הנזקים אצלם מתחילים כבר ברמה יומית של 0.01 מיליגרם לקילוגרם – שש כוסות מים מופלרים ביום למבוגר וכוס אחת בלבד לילד.

סיכונים בריאותיים נוספים המפורטים בדו"ח ה־NRC הם בעיות התנהגותיות וירידה ברמת ה־IQ אצל ילדים וספיגה מוגברת של אלומיניום, העלולה לגרום לנזקים למערכת העצבים המרכזית.

ואם אלה הנזקים שנגרמים למוח ולגוף אצל ילדים ומבוגרים, חישבו: מה קורה לתינוקות רכים? ואכן, בשנת 2006 פרסם איגוד רופאי השיניים האמריקאי המלצה חדשה, לפיה אין לתת לתינוקות מים מופלרים. בישראל, לעומת זאת, משרד הבריאות לא טרח לשנות את ההמלצה שפרסם בשנת 2003, לפיה על הורים לתינוקות עד גיל שנה להעדיף מי ברז מורתחים. להפך: באתר של משרד הבריאות, בפרק על הזנת תינוקות, מופיעה האזהרה הבאה: "תינוקות הניזונים מתמ"ל בלבד, המוכנים על בסיס מים מינרלים או מי ברז לא מופלרים, מצויים בסיכון למחסור בפלואוריד".

למה למרוח אם אפשר לבלוע?

ב־1990 פורסם בארצות הברית הסקר הגדול ביותר שנעשה בה בנושא עששת. התוצאות הראו שלהפלרה יש יעילות קטנה עד כדי גיחוך: הבדל של 0.6 בסך הכל

 ברמת העששת. בישראל נערך סקר ארצי דומה, שכלל 1,327 ילדים בכיתות ו' בערים שונות בארץ. הממצאים היו דומים: ההבדל ברמת העששת בין האזורים המופלרים ללא מופלרים עמד על 0.36־0.14 בלבד.

איך אפשר להסביר את הממצאים האלה? לקונט יש הסבר פשוט. "הפלואוריד אמנם הוכח כמועיל לשיניים, אבל התועלת העיקרית שלו היא במריחה חיצונית, אז למה בכלל לבלוע את זה?", הוא שואל בלעג. "לבלוע פלואוריד כדי להילחם בחורים בשיניים זה הגיוני בדיוק כמו לבלוע קרם הגנה נגד שמש".

• התחקיר המלא מתפרסם בגיליון יולי של מגזין "מנטה" - עכשיו בדוכני המכירה