סקס, משפט ואודיו-טייפ

בצדה האחד של הזירה עומד גבר נשוי, בעל משפחה, הנושא במשרה ציבורית רמה ומכובדת וטוען לנקיון כפיו. בצדה השני של אותה זירה, ניצבת המתלוננת ובפיה האשמות חמורות אודות מעשיו הפליליים של יריבה. גרסה מול גרסה, האשמה מול האשמה, מי מהשניים אומר אמת?

השבוע במנהרת הזמן נחזור אל פרשת מלחי ואל סיפורם של שני גיבוריה המרכזיים: שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב אליעזר מלחי ועורכת הדין יונה סופר. כתבותיו של העיתונאי גדעון רייכר, אשר סיקר את הפרשה עבור "ידיעות אחרונות", הן הבסיס לרשימה זאת. אפשר שהדמיון למציאות שלנו מקרי, ואפשר שלא.

תקציר הפרשה: אליעזר מלחי, שופט מחוזי, הואשם בקבלת שוחד. יונה סופר, עורכת הדין שהגישה את התלונה נגדו, הודתה בשותפות לעבירה. הפרקליטות העניקה לה חסינות ומעמד עד מדינה. ההגנה טענה לקשר אינטימי בין המתלוננת לבין השופט הנאשם. המתלוננת הכחישה, אך השופטים האמינו לטענת השופט הנאשם כי יחסי הקרבה בין השניים עמדו ברקע תלונתה נגדו.

היה שוחד?

היה זה אחד המשפטים הארוכים והמסובכים בתולדות המשפט בישראל. הוא נפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים בקיץ 1966 והסתיים ב-7 במרץ 1968. נדרשו לו 214 ישיבות בהן נרשמו כ-5500 דפי פרוטוקול.

חקירת המשטרה נפתחה בעקבות תלונה שהוגשה נגד השופט המכובד על ידי עו"ד יונה סופר. המפגש בין השניים התרחש לראשונה בין כתלי בית המשפט המחוזי בו עבדה סופר כמתמחה בלשכת השופט יעקב גביזון. סופר טענה כי תווכה בין פושט רגל שהועמד לדין לבין השופט מלחי, וכי העבירה לשופט כספי שוחד בסך 3,000 לירות. האשמה אשר הטילה כתם כבד על אמינותה של מערכת המשפט בישראל.

מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות"; 24 בינואר 1967

משפט מלחי בראי התקשורת

העיתונות המקומית של עידן טרום-הטלוויזיה, אשר התאפיינה בדרך כלל באחריות לאומית ובמאופקות, נצבעה עם התפוצצות הפרשה בצהוב בוהק. רמיזות אינטימיות, שנעשו בוטות יותר ויותר במהלך המשפט, הפכו ללחם חוקה של התקשורת. עשרות עדים ובהם שלושה שופטים זומנו למסור עדותם. העלילה הנפתלת שנחשפה בבית הדין, על תפניותיה הדרמטיות, ועל משפטי הזוטא שנערכו בשאלת קבילותן של האזנות סתר פסולות של המשטרה בלשכת השופט מלחי ובביתו, מיקדה אליה את תשומת ליבו של הציבור במשך חודשים ארוכים.

היועץ המשפטי לממשלה, משה בן-זאב, הגיש פנייה לבג"צ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות בתביעה שתשנה את החלטתה להתיר את הצגת המחזה "זעקת השתיקה" מאת הסופר והעיתונאי יגאל לב בתיאטרון "זוטא", בטענה שההתרחשויות על הבמה דומות מדי למשפט מלחי האמיתי, וההצגה היא בבחינת "סוב-יודיצה". סמיכות הפרשיות בין המחזה ובין המשפט, שכתוצאה ממנה נאסר המחזה להצגה עד תום המשפט, זכתה לסיקור אף בניו-יורק טיימס. 

כתבה ב"ידיעות אחרונות"; 13 במרס 1967

בינתיים, על בימת בית המשפט המחוזי בירושלים, נגללה מסכת היחסים האינטימית בין השופט מלחי, נשוי ואב לבן, לבין עו"ד סופר, אלמנה וגרושה, אם לשני בנים. לדברי השופט קיימו השניים קשר חם במשך זמן ממושך מאז תקופת התמחותה של סופר בשנות ה-50. עוד הציגה ההגנה חוות דעת פסיכיאטרית לפיה עדת המדינה "חולנית לפרסומת ונקמנית". מנגד, הכחישה סופר את הדברים וקבעה כי "מלחי אוהב לדבר עם נשים ותמיד ניסה לשווא להתעסק איתי..." בדיעבד, התברר כי בעניין זה האמינו השופטים דווקא לגרסת הנאשם - בנימוקיהם לפסק הדין ניתן למצוא את ההתרשמות הבאה: "לדעתנו, העניין שהיא עוררה בו נבע מנשיותה ולא מאישיותה".  

בראשית חודש יוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, והמשפט הופסק לשבועיים לאחר שכדור רובה ירדני חדר בעד החלון לאולם המשפט בעת דיון בתיקו של מלחי; לא היו נפגעים. המדינה רצתה להעניק לשופט הנאשם חנינה במסגרת החנינה הכללית שהוכרזה אחרי הניצחון הגדול. אולם מלחי, נאמן לטענתו בדבר חפות מלאה, סירב לחנינה ודרש להמשיך במשפט עד להכרעה ברורה: זיכוי או הרשעה.   

הוצאה מיוחדת של העיתון בעקבות הידיעה הסנסציונית בדבר זיכויו של מלחי; 7 במרץ 1968  

ב-7 במרס 1968 הגיע בית המשפט לכלל הכרעה וזיכה את מלחי מכל אשמה. בנימוקיהם לזיכויו המוחלט של השופט מלחי מכל אשמה, קבעו השופטים צבי ע. בקר, יהודה כהן ומשה כהן כי הם מאמינים לגרסתו של מלחי כי ברקע התלונה של סופר נגדו עמדה מערכת יחסי הקרבה ביניהם. למרות הזיכוי ובעקבות המידע שנחשף אודות קשריו עם סופר, נאלץ אליעזר מלחי לעזוב את כס השיפוט ועבר לעסוק בעריכת דין. עו"ד סופר עזבה את הארץ זמן קצר לאחר פסק הדין.

הביקורת על המשטרה ומערכת המשפט בעקבות הזיכוי 

ניצב משנה בנימין זיגל (לימים, ראש המחלקה לחקירות הונאה) שלח את עדת המדינה, יונה סופר, להקליט את השופט מלחי בלשכתו, באמצעות מיקרופון רגיש וזעיר שהוטמן בחזייתה.

על נסיבות עריכתה של ההקלטה הסמויה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, סיפרה סופר: "כאשר הגענו לשם הסכים איתי זיגל על שני סימנים לגבי כשירותו של המכשיר. הסימנים היו שאם ינגב את האף בממחטה זה סימן שהמכשיר לא פועל בסדר ועלי לחזור למכונית. אם יוריד את מגבעתו לאות שלום אז המכשיר בסדר ועלי להתקדם וללכת." במשפט הזוטא התברר כי הקלטת מכילה רעשי רקע המונעים אפשרות לפענח את הנאמר במשך כ-15 דקות מן השיחה. ההגנה שלחה את ההקלטה לבדיקה במעבדת קול בארה"ב. ממצאי הבדיקה תמכו בטענת ההגנה כי ייתכן והקלטת "בושלה" בידי החוקרים, כך שלא ניתן יהיה לשמוע דברים המערערים את גרסת המשטרה. על חלקו בהאזנת הסתר שילם זיגל בהשהיית קידומו; הוא הועבר למטה הארצי ושימש שם ראש מחלקת רמאויות.

שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, נדרש לעניינים אלה לאחר המשפט ואמר כי יש לקבוע כללים למשטרה כיצד לנהוג במקרים בהם נדרשת השתלת מכשירי האזנה. "כלום מותר, שהדבר ייעשה בלי ידיעתו, נאמר, של נשיא בית-משפט העליון? או שר-המשפטים? או נשיא בית-המשפט המחוזי?". בסקרו את פעולת משרדו בפני הכנסת הצהיר השר שפירא כי "מאופן הנהלת משפט מלחי נתברר, שמשהו לא בסדר בפרוצדורה הפלילית שלנו...". טענה אשר באופן מצער למדי, נשמעה גם במהלך עשרות השנים לאחר מכן ואף נשמעת לא פעם בימינו אנו.