בל יהין איש לבקרני

בהיותי כבן 20 ביקרתי את סבי, שהיה מבוגר מאוד וימיו ספורים. בעידודה של סבתי נכנסתי לחדרו, הרבה פחד בליבי. הוא שכב במיטה ורק ראשו הציץ החוצה מערימת השמיכות שהיה עטוף בה. "מה את רוצה?" שאל את סבתי, שהצליחה להעירו רק לאחר כמה ניסיונות. נראה שהיה עייף מאוד ולא רצה לראות איש. "דני בא לבקר אותך", היא אמרה לו, ולהפתעתי הוא שאל אותה מי אני. רק לאחר שניסתה להסביר לו שוב ושוב, הבנתי שהוא כבר לא מְתַקְשֵר עם הסביבה. שמחתי מאוד כשנאמר לי שאני יכול ללכת - הרי בלאו הכי לא היה טעם בביקור - אך יצאתי משם עצוב. סבי כבר אינו מזהה את בנו הראשון של בכורו. בביקוריי הנוספים שם הקפדתי לדלג על חדרו, שמא ינסה מי ממשפחתו להכניסני לשם.

לזוגתי ומשפחתי הבהרתי נחרצות שאני לא רוצה שיבואו לבקרני לקראת הסוף. איני רוצה שיכריחו את אחייני הקטנים להגיע כשכבר לא אוכל לזהות איש. אני רק יכול לתאר לעצמי אותם עומדים ליד מיטתי, מפוחדים עד לשד עצמותיהם, מביטים בי ולא יודעים מה לומר, מחכים שיינתן להם אישור לצאת מן החדר בו השכיב מרע מתעתד להחזיר את נשמתו לבורא. בעיני רוחי אני רואה אותם נמלטים על נפשם החוצה, מוחים דמעה ומנסים לחזור לשגרת יומם.

אני רוצה שיזכרו את הדוד שהיה מתפרע איתם על הדשא במשחקי פריזבי, יושבים מסביב לשולחנות על הדשא וטורפים פיצות שאפיתי עבורם. אני רוצה שיזכרו את הסיפורים שהקראתי להם ואיך שיננתי עימם את לוח הכפל. חוץ ממשפחתי הקרובה, בל יהין איש לבקרני. אפילו את אחיי ואחיותיי, שכבר אינם צעירים עוד, לא ארצה להעמיד במבחן.

 גם להם יש זיכרונות טובים יותר ממני ולא ארצה שיתקלקלו. שתחיה תציע לאחייניי לעבוד בחצר במקום לראותני. הם יבחרו להישאר בחוץ, באוויר הצח, וכך נצא כולנו נשכרים. הם לא יצטרכו לראות אותי ולא ייצאו מדוכדכים מהביקור, ואני אדע שיזכרו אותי כפי שהייתי תמיד. ומה שחשוב יותר מכל, גינתי תמשיך להיות מטופחת כתמיד, ולא אתבייש בה בימי "השבעה".

אך אל תשאירו אותם בבית מחשש לנשמתם הרכה. הביאו אותם ללוויה שלי, החל מהגור הקטן ועד לגדול שבאחיינים. שיידעו שכל אדם נולד, חי ומת. שילמדו אפילו במעט כאב כי לחיים יש סוף בלתי נמנע והוא המוות, ואל להם לפחד ממנו. שהקטנים יראו אותי בדרכי האחרונה, ולא ישאלו לאחר מספר חודשים אם אבוא ליום ההולדת שלהם.

אל תרחמו עליי כי אני הולך למות. הרי גם אני לא שוקע ברחמים עצמיים. אל תאמרו לעצמכם עשרים פעם "לא נעים, צריך ללכת לבקר". מסיפורים אני יודע שארחף לי על עננים רכים כנוצה, שומע את הקולות. התרופות שאקבל יגרמו לי להזיות, כאלו או אחרות, וחלומות נעימים יעלו חיוך על פניי. כבר מעתה אני משחרר אתכם מביקורים בימי האחרונים.

זיכרו אותי כמו שתמיד הייתי. בעל לשון חדה, לא נשאר חייב לאיש. אתם רק יכולים לתאר לעצמכם את תסכולי, שוכב במיטה חסר אונים ולא יכול להוציא מילה מהפה או עקיצה קלה על חשבון המצב הכואב בו אנו נתונים. אתם רק יכולים לתאר לעצמכם איך ארגיש כשלא אוכל לתת לכם הוראות אחרונות, שומע אתכם מתכננים את השבעה, רציניים להחריד, מחלקים ביניכם משימות. בעצם, אני כבר יכול לראות את החיוך הקטן והזחוח העולה על פניכם. סוף-סוף, אתם חושבים לעצמכם, נפטרנו מהנודניק. רק המחשבה הזאת גורמת לי לשקול שנית את מותי.

•  דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס