איך מענישים ילד? חזק, מהר, ברור ובלי לכעוס
עדיף לא לתת לילדים עונשים, אבל אם כבר מענישים, אז עדיף הכי חזק, הכי מיידי וכשהסיבות מאוד ברורות. אה, כן, ובלי לכעוס. קבלו את המדריך השלם של הפסיכולוג גיל ונטורה להענשת ילדים
לפתע נעצרה. שני כפתורי אור נדלקו על הקיר שמולה. אחד אדום, אחד ירוק. "נהיה מעניין פה, אני חייבת לציין", המהמה. "המדען שלנו משחק אותה די ג'יי, בוא נראה...", היא רחרחה בחשדנות ואז נגחה בחוטמה את הכפתור הירוק. שריקה חרישית נישאה באויר, דלת נסתרת נפתחה ואל מרכז הכלוב הוטח גוש מזון דביק.
"אוכל, בחייאת מיקי מאוס, אוכל!" עלצה החולדה וטרפה בלא היסוס. הכפתור הירוק ננגח בשנית. שוב שריקה, וגוש מזון שני זכה לגורל של קודמו. "לזה אני קוראת חיים!", אורגיית המזון נמשכה כדקה וחצי. "מה לגבי איזה דרינק טוב לשטוף את העסק?", תהתה והפנתה מבט שואל אל האור האדום "יאללה, בוא ניתן לו צ'אנס".
כפתה השמנמנה לחצה בביטחון על הכפתור השני. בשניה הבאה הוטחה בפראות אל צידה השני של הרשת. היה נדמה כאילו כל הרצפה מחושמלת ורועדת. "הוא חישמל אותי, המלוכלך!", צרחה בשפת מכרסמים עצבנית, "שאשתך תבגוד בך עם עכבר לבן ,יא חוקר מXXXן" המשיכה, אבל מכאן ואילך הקפידה אפילו לא להציץ על האור האדום.
המעבדה הביתית
כמאתיים מטרים משם, בוילה מרווחת, שטח פסיכולוג בכיר בשירות הציבורי תחינה בפני בנו בן הארבע. "חמודי, הבטחת לסדר את החדר". הפעוט המשיך לנעוץ מבטו בטלוויזיה המצווחת, והפנה עין עצלה אל האב: "לא רוצה!".
האחרון המשיך בדרכי נועם: "זו האחריות שלך לסדר את החדר שלך, מתוקי". הפעוט ניתק מבטו מהמסך, הפנה פניו בארשת מי-בכלל-סופר-אותך אל האב וזעק: "לא רוצה, אמרתי, לא רוצה!" המסר הודגש באמצעות השלכה אכזרית של כוס המיץ אל הקיר, שכוסה במהירות בטיפות דביקות.
משב רע של חלסטרה חרך את מוחו של הפסיכולוג. באבחת שלט נחרצת כיבה את המכשיר. "אין טלוויזיה עד הבוקר, שמעת?!" יבבות התגובה לא איחרו לבוא, אבל האב נותר נחוש. כל אותו הערב נותר המסך חשוך לגמרי, למעט כפתור ההפעלה, שעדיין ריצד באור אדום.
עונש. אחת ממילות המפתח של ההורות שמחלקת אותנו, האבות, באופן מיידי, למחנות של בעד ונגד. לקראת סופו של ההריון הראשון אנחנו מחליקים יד אוהבת על הבטן של זוגתנו ונשבעים לעובר שנגדל אותו בשלווה וברוגע, בלי איומים וסנקציות ("לא כמו שגידלו אותנו!" וכו').
אבל מה לעשות, ככל שהמלאך הקטן מצמח אברים ומתחיל פה ושם לגלות סממנים של המן הרשע (אגב, השם המקצועי של זה הוא בדיקת גבולות), אנחנו דוחקים את העקרונות לבוידעם ו...מענישים. כן כן, כן, כ-99% מהאבות נוטים להשתמש בענישה בשלב זה או אחר. האחוז הנותר עדיין מרצה תקופות מאסר וממתין לניכוי שליש.
אישית, אני לא מוכן לראות בעונש מוקצה מחמת מיאוס מחד, אבל לא הייתי רוצה לאמצו כדרך חיים מאידך. עונש הוא כלי, וככל כלי יש דרכים יעילות יותר להפעיל אותו. בואו נכיר כמה מהן.
א. קודם כל - עדיף שלא
אפילו ב.פ. סקינר, הפסיכולוג האמריקאי הידוע, שהמציא את שיטת החיזוקים וחישמל חולדות על בסיס יומיומי, התנגד באופן חריף למדי לעונשים. הוא טען שהעונש הוא מוצר בעייתי משתי סיבות עיקריות. ראשית, הוא לא מלמד מה כן צריך לעשות, ושנית הוא יוצר תגובה רגשית שלילית אצל המוענש.
סקינר הבין כבר באמצע המאה הקודמת שעונש הוא כמו טוקסידו: שולפים אותו רק באירועים מיוחדים. למה כוונת המשורר? עונש הינו הדרך היעילה והמהירה ביותר לחסל התנהגות בלתי רצויה.
למשל, אם קלטת את בנך הבכור מטיח את אחותו אל הקיר, סביר שיש לך אינטרס מסוים להעלים תגובה זו כמה שיותר מהר, ובכך להגביר את סיכוייה של בתך הקטנה להגיע לגיל ההתבגרות בחתיכה אחת.
בסיטואציה זו, הסברים מעמיקים וחיזוקים הדרגתיים להתנהגות חלופית יהיו פשוט אסטרטגיה דבילית. הבן הבכור צריך להבין שהוא חצה קו אדום, ולהפנים זאת למן הדקה הבאה ועד קץ החיים.
ב. את העונש נותנים מיד אחרי ההתנהגות הבעייתית!
"חמודי, חמודי, אל תקרע את הספרים של אימא, אל תקרע. לא יפה! חכה שאבא שלך יחזור מן העבודה", מכירים את הדיאלוג הזה? טוב ויפה. עכשיו תוציאו אותו מן הלקסיקון. ומדוע? נניח שכעבור שש שעות חוזר אב הבית מעמל יומו. שש שעות מקבילות לשישה חודשים במושגי הזמן של ילד רך, והוא יצפה, בצדק גמור מבחינתו, שחוק ההתיישנות יחול על חטאים שהם היסטוריה עתיקה על פי השעון הפנימי שלו. דווקא עכשיו כדאי להסביר ולהזהיר. השימוש בעונש במצב זה יעבור על אחד מחוקי הכלכלה הבסיסיים: הוא לא יהיה אפקטיבי. הילד שלך לא ילמד ממנו כלום, ובטח לא את מה שרצית ללמד.
ג. אם כבר להעניש - תן את העונש הכי חזק שאתה יכול
עונש הוא כלי חינוכי די גרוע. הוא נועד להרתיע ולהכאיב, ולא להקנות דעת. אי לכך, עונשים-דיאט הינם מוצר די מפוקפק. כשרוצים להשיג תוצאה מקסימלית בפרק זמן מינימלי יורים בתותחים הכי כבדים שעומדים לרשותנו.
לפני שאתם מעמידים אותי אל המוקד, הרשו לי לשתף בסוד קטן: לפחות שלוש אימהות מקסימות ממכרותי התוודו בפני שהפעם היחידה שבה נאלצו להרים יד על גוזליהן (והתייסרו על כך חודשים) היתה בעת שהללו התפרצו אל הכביש. נכון, המתוקים הקטנים היו המומים ואפילו מבוהלים קמעה נוכח ההתנהגות החריגה של מי שאמורות לגונן עליהם. מאידך, סדר האיברים בגופם הקטון נותר נורמלי, נכון לכתיבת שורות אלו.
שוב אני מזכיר: אינני מתכוון לעונש החזק ביותר שעולה על הדעת - קטיעת גפיים ומריטת שערות רחמנא ליצלן - אלא לעונש החזק ביותר האפשרי על פי צו מצפונך. ולמען הסר ספק, ולידיעת כל החולירות האלימות באשר הן: ענישה פיזית היא דבר דוחה וחד משמעית מחוץ לתחום ומחוץ לכללי המשחק.
ד. ועכשיו לאתגר הקשה ביותר: בלי לכעוס
אני בוש להגיד שלא תמיד אני עומד בהמלצה שלהלן, אבל המסר חייב לעבור - אתה אמור לדכא את ההתנהגות, לא את הילד. הפעלת עליו סנקציה מסוימת? מנעת פרס כלשהו? זהו עונש מספיק.
הכעס / זעם / נקמנות שבמעשיך ובנימת קולך לא מוסיפים כלום. נהפוך הוא, הם מהווים עונש סמוי ומתמשך לילד, שיש לו מאפיין אחד גרוע שבגרועים: הוא לא מחובר לשום חטא ספציפי. המלצת משנה קריטית היא שחובה להסביר לילד במדויק על מה הוא נענש.
ואם תחשבו על זה, זוהי אחת המעלות המבורכות של הנושא הטעון הזה: היתה תקלה ספציפית, היתה תגובת נגד ממוקדת, סגרנו את הסיפור, ועכשיו אנחנו שוב פנויים לעשות, ללמד - ולאהוב.
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לטורים נוספים של גיל ונטורה:
