תיאטרון בובות מעייף

הוא: מעצב חלונות ראווה, הומו ביישן ושמנמן, בודד וחשוך משפחה, גר בדירה קטנה ודי עלובה ביפו. היא: שחקנית השנה, אייקון תרבותי, מוקפת רכילאים ועושי דבריה, כוכבת פרסומות לחצילים, גרה בדו מפלסי ברמת אביב, נשואה ואם לשלושה ילדים. הוא: אחיה הגדול והנעלב, נוצר זכרונותיה של אמם המתה שגידלה אותם בעוני חומרי ובדרמה צעקנית של רגשות מוחצנים. היא: בעטה בכל אלה ובנתה לעצמה חיים משלה, בין נצנצים לאורות הבמה. הוא: חי מתוך אובססיה חסרת תקנה לחוות את חייה ולעשותם שלו באיזו דרך נפתלת ודי חסרת סיכוי. קבלו את בנימין ומרגי, שתי דמויות מקרטון שמאכלסות את תיאטרון הבובות המעייף, הלא מנומק והמשעמם שתמצאו ב"השחקנית".

בנימין – אף פעם לא תדעו מדוע – לוקה באובססיה שטיבה גם הוא לא מתפרש עד תום בספר: מכל מקום, לפעמים הוא רוצה לחיות את חייה של אחותו ולפעמים הוא רוצה שתמות. לפעמים הוא מתגעגע אליה נורא ולפעמים כועס עליה מאוד. מתערובת הרגשות הללו נוצר מסע מדומיין שבו בנימין כביכול מדווח על חייה של אחותו מתוך המראות שעולים במוחו, איבר המצוייד בדמיון מוגבל, דל וסטטי, שאינו מצליח לייצר אפילו תובנה מעניינת אחת על אודות חייה של שחקנית. על חייו שלו אין לו כמעט מה לומר, למעט מפגשים עם שניים מחבריו - גברים שרצו להיוולד בתוך גוף נשי ועשו כמיטב יכולתם כדי ליצור לעצמם גוף כזה. גם במפגשים הללו תיתקלו בתובנות שעומקן שואף להידמות לזה של כתבות וידוי בעיתוני נשים. רק שואף.

התיאטרון של החיים 

האובססיות של בנימין, שככל הנראה נמאס לו לביים מוצרים בחלונות ראווה והוא רוצה לביים את חייהם של בני אדם ממש, אולי כדי להוכיח לעצמו כי החיץ בין החיים לבין התיאטרון הוא דמיוני ואולי להיפך – מובילות אותו להתנסויות סגנוניות די מבולבלות באופציות השונות של המלודרמה: לפעמים זה תסריט אסוני שנקטע פתאום, לפעמים זה נסיון לתאר סצנה ביתית כאוטית במעונה של השחקנית, לפעמים זה מתרחש בעולם ה"אמיתי" שבו בנימין נאחז בחייה של אחותו באיסוף כל פרט על אודותיה, או ביחסים עם מעריצים אחרים שלה, יחסים שמתקיימים אך ורק בהתכתבות: הפיתול העלילתי היחיד בסיפור כרוך בחילופי המכתבים הללו, אבל מה לעשות שאמינותו בעייתית עוד יותר מן הנסיון להציב מול "התיאטרון" – אותו דימוי מונוליטי שווקסמן מנסה לפרק דווקא בהכברת קלישאות – את "התיאטרון של החיים".

קבלו דגימה:

"אני מתבונן בתיאטרון של החיים והתיאטרון של החיים מתבונן בי:...זונות וטרנסווסטיטים מתקבצים לפני הדיונה הגדולה משמאל, רכבים מגיחים מן הכביש הראשי, קללות מתלכלכות באוויר, מישהי מתגאה בשדיים החדשים שלה, נכון שהם משהו, מישהו מלטף, מישהו חופן, מישהו מחניק לעג, לא, הם בכלל לא משהו, מישהו מושיב גברת אחת שדופה על טמבון של מרצדס, מפשיל מכנסיים, מתגרד, מהסס, היא נראית לו חולה, מסכנה...מישהי נדהמת,

 יא אלוהים, איזה גודל של ביצים, אולי זה סרטן חס וחלילה, מישהי כורעת להסתתר מאחורי טויוטת מנהלים דיסקרטית, משתינה, מתנגבת, מחניקה בכי, אולי היא נזכרת בסבתא שלה בפינסק, או במינסק, מישהי נאנחת היא מה זה מתה למרק עדשים, האויר של הים עושה לה תיאבון למרק עדשים...מישהו מתייפח, כוס אחתכ, ההיא מזכירה לו את אחותו הצעירה שנהרגה בפיגוע חבלני לפני שנתיים, כוס אחתכ, זה כאילו שזיינתי ת'אחות הקדושה שלי"...אני מתבונן בעולם והעולם אינו מבחין בי. אני משקיף על רוע ועל טפשות, על רחמים עצמיים שאינם יודעים את נפשם ונאבקים בדמותם המכוערת שנשקפת להם במראה הצדית: מי זה האיש הזה? זה אני? והיא? היא זוכרת אותי בכלל? היא מדברת עלי? היא מספרת? "

ועכשיו, ברשותכם, אנסה להדגים כיצד, בתוך קטע אחד בעמוד 167, תמצאו את כל הרעות החולות של הספר:

כשהגיבור שסופר בוחר בו להוביל את העלילה הוא איש משעמם ולא מאוד אינטליגנטי, רצוי לא לתת לו לדבר בגוף ראשון – מן הטעם הפשוט שכמעט אין לו מה לומר. כשהגיבור הזה מפתח יומרות של התבוננות – מתוך מכונית חונה – במצעד הזונות של תל ברוך, צריך לומר לסופר שיש גבול למה שאפשר לראות ולשמוע מנקודת התצפית הזו, ואם הקורא מבחין בגבול לפני הכותב, זה לא מפני שהקורא חד עין במיוחד, זה מפני שהכותב לא מצא דרך אמינה להצדיק את יומרות התיאור שלו.

כשמעבר ליומרות הללו מצויד הגיבור גם בנטייה אפוריסטית, כדאי מאוד למתן את היקפיה: "אני מתבונן בעולם והעולם אינו מבחין בי" הוא תובנה נאותה לחיבור של מתבגר, אבל לא ראויה לגיבור שכבר חצה את שנתו הארבעים. גם לא לקורא שהיה סבלן בראשית הפסקה המצוטטת, כש"העולם" עדיין היה "תיאטרון של החיים", והקלישאה עדיין היתה בגודל נסבל.

שנמשיך? שנדבר קצת על נטייתו הגורפת של הגיבור להגג על אודות פעילויות מיניות בסיסיות ולחבר אותן לגעגעוים למאכלים? זה שטיק שהמחבר חוזר עליו פעמים רבות מדי, בצד תיאורי הזדווגויות שהם חסרי חן ומכניסטיים לגמרי, באופן שאינו מגיע אפילו לכדי פורנוגרפיה משכנעת.

והלשון, הלשון, מה יהא עליה? מי יציל את בנימין משטיחותו, מרישולו, מצירופים כמו "טויוטה דיסקרטית" שאחיהם, אחיותיהם ובני דודם תובעים את תשומת הלב של הקורא בכל עמוד נתון? ומה יציל את הקורא מבליל לשוני של דמויות שכולן נשמעות לגמרי זהות ובלתי מובחנות? אולי רק זה: החלטה נחושה להפסיק לקרוא ברגע שמזהים את דלות הסיפור, העיצוב המרושל של הדמויות ואת העובדה המצערת שזה יימשך כך לאורך כל הספר. האמינו לי, זה יקרה לכם לפני עמוד 167.