שתיקת הנאנסות
בכל פעם שאישה מתלוננת על אונס שעברה לפני שנים רבות, נשמעת השאלה "למה היא לא דיברה עד עכשיו"? הנה התשובה: רוב הנאנסות פשוט לא מסוגלות להתמודד עם מה שקרה. הן משתדלות למחוק את האירוע המזוויע ולעתים קרובות גם את עצמן. היום מצויין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים
אליס סיבולד, סופרת אמריקאית, נאנסה כשהייתה בת .18 האנס היכה אותה באכזריות, גרר אותה לתעלה, ושם התעלל בה גופנית ונפשית במשך מספר שעות. כשהגיעה, מדממת והמומה, לתחנת המשטרה, סיפרו לה השוטרים שבחורה קודמת שהותקפה באותו מקום נרצחה. "היה לך מזל," הם אמרו לה. והמשפט המצמרר הזה שימש אותה ככותרת לספר הזיכרונות שכתבה, ובו תיעדה בפרוטרוט את התהליכים המורכבים מאוד שעברו עליה מאז האונס, את הקשיים של משפחתה וחבריה להתמודד עם מה שקרה לה, ואת הצורך שלה לשוב ולספר את מה שקרה ולא לשתוק.
ספרה של סיבולד (שראה אור בעברית בספריית מעריב) נכתב 15 שנה אחרי שנאנסה. ספרה השני "העצמות המקסימות" (שראה אור בהוצאת מודן) עוסק גם הוא באונס, ומסופר מפיה של נערה שנרצחה. ספר זה עתיד להפוך לסרט קולנוע בבימויו של פיטר ג'קסון.
באחד מהראיונות שנתנה סיפרה סיבולד שבמשך שנים לא הצליחה לכתוב מילה על הנושא, אבל שכיום היא רואה בכך חשיבות רבה: "אני רוצה שאונס יהיה נושא שיוכל להשתלב בקלות בשיחות, שנסיר את הטאבו מהמילה הזו. אני יודעת שזה ייקח עוד שנים עד שאנשים יוכלו לדבר על הנושא הזה בחופשיות, אבל כל מילה שנאמרת וכל מילה שנכתבת היא עוד צעד בדרך לשם."
גם יוצרת הקולנוע נטעלי בראון משוכנעת שדיבור פתוח על אונס ותקיפה מינית הוא חלק חשוב מהמאבק בתופעה עצמה. בראון היא בימאית הסרט "מתמורפוזה" - המבוסס על עדויותיהן של ארבע נשים שעברו תקיפות מיניות (שהוקרן במסגרות שונות, גם בערוץ 1). המרואיינות שלה נחשפו בשמן. פניהן וקולן לא טושטשו כנהוג בטלוויזיה ולאורך כל הסרט הן מביטות למצלמה ישר בעיניים, בתצלומי תקריבים מרגשים. אותן מרואיינות גם נכחו בהקרנות בסינמטקים שונים ברחבי הארץ וענו לאחר מכן לשאלות הקהל.
"בחרתי להראות את הפנים של המרואיינות בסרט דווקא משום שאנחנו רגילים לראות נפגעות אונס בפנים מטושטשות. הפנים הן הרי הזהות, הנפש, בעוד שלקורבנות בדרך-כלל אין בכלל זהות, הן מחוקות ומוסתרות." ההסתרה הזו נחשבת להגנה על הקורבנות.
"בעצם זו הגנה על החברה, על התוקפים. זה סוג של טשטוש של התופעה, מפני שלא רוצים להתבונן בה. למה הנאנסות נזקקות לכך שיסתירו אותן? מפני שעדיין יש בחברה שלנו הנחה שמי שנפגעה גרמה לכך איכשהו. שהיא צריכה להתבייש. שהיא עשתה משהו לא בסדר שגרם לכך שאנסו אותה. אנשים שסובלים מאלימות שאינה מינית לא מסתתרים. ברגע שיש אלמנט מיני, יש איזה גוש של בושה שכאילו נדבק לקורבן".
אחת מכל חמש נשים בארץ נאנסה
ממחקרה של ד"ר אביגיל מור, ראש המסלול ללימודי נשים ומגדר במכללה האקדמית תל-חי, שהתפרסם לפני כשנה, עולה כי אחת מכל חמש נשים בארץ נאנסה. אחת מכל שלוש נשים עברה תקיפה מינית, 61 אחוז מהנשים דיווחו על נגיעות בעלות אופי מיני שחוו בניגוד לרצונן, ו93- אחוז דיווחו על הטרדות מיניות מילוליות.
מירי מרגלית ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב מרכזת את הליווי של נפגעות תקיפה לבתי החולים ולמשטרה. לדבריה, לפני עשר שנים, רק עשרה אחוזים מהנשים שפנו אליהם התלוננו במשטרה. היום כבר מדובר ברבע מהפונות. "גם אחוז הפניות לסיוע גדל. אנחנו משערות שכ20- אחוז מהנפגעות פונות לסיוע, ובכל מקרה, מדובר בפנייה מושהית שמתרחשת הרבה זמן אחרי האירוע עצמו."
- במקרים רבים של תקיפה מינית שהתרחשה לפני זמן רב, נשמעות בציבור השאלות "למה היא שתקה עד עכשיו"? או "למה היא נזכרה פתאום"? יש נטייה להטיל ספק בדבריה של אישה שמתלונת אחרי שנים.
"ההשהיה הזו נובעת מכך שלנשים קשה להודות בפני עצמן שזה באמת קרה להן," מסבירה מרגלית. "הרבה פעמים הן מסוגלות לדבר רק אחרי טיפול ממושך. הרבה נערות מנסות להגיד משהו, הן מבצעות מין חשיפת מבחן: מספרות לאמא או ליועצת, ואם זאת לא מוכנה לשמוע, אז הן מיד נסגרות שוב ושותקות למשך עוד כמה שנים. רוב הנשים לא מדברות כלל, ואחרות מספרות רק לחברה טובה, לפסיכולוגית או למתנדבת במרכז הסיוע. רובן מרגישות אשמה ובושה, אחרות פוחדות מהתוקף, לא רוצות לחשוף את המשפחה שלהן, לא רוצות שעיתונאים יחפשו עליהן פרטים אישיים."
- ואחרי שאישה אחת מתלוננת, בדרך-כלל יש גל של מתלוננות נוספות.
"זאת תופעה שמוכרת בכל העולם. כשאת חושבת שזה קרה רק לך, את פוחדת שלא יאמינו לך. נשים נוטות להתלונן במשטרה אם הן חושבות שזה יציל מישהי אחרת מאותה טראומה. הן שותקות שנים, אבל אם נדמה להן שהאחות הקטנה שלהן, למשל, עומדת לעבור אותו סיוט, הן פתאום מוצאות את הכוח לעשות רעש."
- החוק מאפשר לקורבנות תקיפה לתבוע תביעה אזרחית ולבקש פיצוי כספי.
"הרבה נשים לא רוצות כסף, כדי לא להרגיש שהאנס שילם על זה ועכשיו המעשה שלו נמחק. אחרות מבקשות לתבוע כחלק מהנקמה בו, ותורמות את הכסף למרכזי הסיוע. רוב הנשים נרתעות מתביעה אזרחית, אף על פי שהן זקוקות לכסף כדי לממן טיפול פסיכולוגי או כדי לחיות, כי אחרי האונס הן מתקשות לחזור לתפקוד".
לרוב אין תמיכה
לדברי ד"ר ציביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, מנהלת היחידה לטיפול בטראומה מינית בשירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי "איכילוב" תל-אביב, דיבור וחשיפה יכולים לסייע לנפגעות מסוימות לעבור מעמדה של קורבן שצריך להסתתר ולהסתיר, לעמדה של אדם שיש לו מקום בחברה וקולו יכול להישמע. "בכל פעם שנפגעת מדברת בציבור," היא מודה, "לבי רועד. מצד אחד אני שמחה שקולה נשמע, ומצד שני אני תמיד חסה עליה ושואלת את עצמי אם היא באמת בחרה לעשות את זה ואיך היא לא תיפגע."
לדבריה, אחת מכל ארבע נשים ואחד מכל שבעה גברים בעולם המערבי עוברים פגיעה מינית לפני גיל .18 פחות מחמישה אחוז מתלוננים. "הנתון הזה מעיד כמה קשה לדבר. בשנים האחרונות חל שינוי, אבל עדיין הקורבן נתפס כאשם, וגם האנשים הכי קרובים לו מנדים אותו או מנסים להשתיק אותו. זה נפוץ יותר מאשר קבלה ותמיכה. וכשכבר מאמינים לה, מעדיפים לעתים קרובות שהיא תניח לזה, תשכח מזה, אבל אלה חוויות שלא ניתן לשכוח, והסבל פוגע בכל תחומי החיים."
במקרים שהגיעו לאחרונה לתקשורת שמענו על נשים שחזרו ונפגשו עם האנס שלהן ועברו את החוויה שוב ושוב. איך זה קורה?
"הרבה פעמים נשים שנפגעות בבגרותן נפגעו כבר בילדות. הפגיעה חוזרת מפני שנפגעת היכולת שלהם לזהות את הסכנה, והן רגילות לקבל יחס של אובייקט מיני ולהניח שהן חייבות לשתף פעולה. הן רגילות להיות חלשות במערכת יחסים כוחנית. הן יהיו מסוגלות לדבר רק אם תהיה להן תמיכה ממישהו שהן יידעו שלא ינטוש אותן אחר-כך, אבל לרובן אין תמיכה כזו והן חשופות לפגיעות חוזרות ונשנות."
מספרי טלפון לסיוע לנפגעות אונס
- מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית: טל' 1202.
- עמותת ל"א ללחימה באלימות נגד נשים: טל' .1-800-353-300 בימים א-'ה' בשעות 18:00-13:00 ניתן לקבל באותו מספר סיוע גם בשפה הרוסית.
- קו סיוע לילדים ונוער: טל' 09-9518927
- קו חירום ארצי לנשים מוכות: טל' 1-800-220-000
- קו סיוע של ויצ"ו, פועל בימים שני ורביעי בין השעות 15:00-17:00, טל' 1-800-39-39-04.
- פורום נפגעי/ות תקיפה מינית.
- הכתבה המלאה פורסמה לראשונה בעיתון "לאשה"
