היכן תובעים עסק וירטואלי?
פסיקה של בית משפט השלום בירושלים קובעת כי תביעה נגד חנות וירטואלית ניתן להגיש בכל בית משפט בארץ בסמוך למקום מגורי הקונים, ללא קשר למיקום הפיסי של המוכר. צעד חשוב בהגנה על ציבור הצרכנים
עולם המשפט אינו מצליח להשיג את ההתקדמות הטכנולוגית. הוא כמו צב גדול וכבד שרודף אחרי שפן קל רגליים. איזה סיכוי יש לו לשמור על הקצב? האמת היא שהמפגש בין שני העולמות האלו מזמן את אחד האתגרים המשמעותיים שידע עולם המשפט.
כך, למשל, החקיקה הצרכנית. חקיקה זו מותאמת ברובה לעסקאות צרכניות מסורתיות המבוצעות בחנות פיסית ולא ניתן בה מענה מקיף ושיטתי לצורת המכירה החדשה המתפתחת ומתרחבת מדי יום: מכר באמצעות האינטרנט. מאפייני עסקה בחנות שונים מהותית מביצוע עסקה באינטרנט. בעוד שבעסקה בחנות נפגשים עם המוכר, רואים ובודקים את המוצר, ומשלמים במקום, הרי שבעסקה וירטואלית לא תמיד ברור באופן ודאי מי המוכר ומהו המוצר.
לכן, רכישה באינטרנט היא לרוב מסוכנת יותר. רואים זאת מההיקף הגדול של התלונות המתקבל במוקד התלונות של אמון הציבור. בעסקה דרך האינטרנט אנחנו חשופים יותר לבעיות ותקלות והדבר מחייב את מערכת המשפט לספק לנו הגנות נוספות על אלה הקיימות בעסקה רגילה. עקב כך, סוגיות שונות הקשורות למכר באינטרנט מגיעות לפתחו של בית המשפט והוא נדרש לתת להן מענה.
סוגייה חשובה במיוחד הנוגעת לסמכות מקומית במכר באינטרנט, נדונה לאחרונה על ידי בית המשפט השלום בירושלים על ידי השופט אברהם טננבוים.
הכלל המשפטי קובע כי "התובע הולך אחרי הנתבע". כלומר, תביעה נגד חנות פיסית ניתן להגיש במקום בה ממוקמת החנות או במקום המעשה או המחדל שבגינו מוגשת התביעה (קיימות עוד חלופות אשר אינן רלבנטיות למקרה זה). אך מהו מקום העסק של אתר אינטרנט? מהו מקום ההפרה המתבצעת באתר אינטרנט? זו היתה השאלה שנדונה באותה החלטה.
במקרה שעלה לדיון אצל השופט טננבוים, הפעיל התובע מספר אתרי מסחר אלקטרוני למכירת כלי בית. הנתבע היה בעליה של חנות כלי בית בהוד השרון ובעל אתר אינטרנט ששימש גם כחנות וירטואלית לממכר כלי הבית. התובע טען, כי תמונות אותן צילם באופן עצמי ואשר משמשות לתצוגת כלי הבית שהוא מוכר, מופיעות באתר הנתבע ללא שזה קיבל את רשותו המפורשת להשתמש בהן. התביעה הוגשה בגין הפרת זכויות יוצרים בבית המשפט בירושלים, והנתבע, כחלק מההגנה, טען כי לבית המשפט בירושלים אין סמכות מקומית לדון בתביעה.
השופט טננבוים קבע כתגובה לטענה זו כי מקום העסק של 'חנות אינטרנט' מתפרש לכל מקום ממנו מגיעים הלקוחות ואין הנתבע יכול לטעון כי הוא מוכן למכור ללקוחות מכל רחבי הארץ, אך להתדיין עמם הוא מוכן רק במקום המשרדים שלו. הרי, מבחינת הקונים, מקום העסק הוא אזור מגוריהם שכן משם ביצעו את העסקה עמו. כך גם לעניין הצגת התמונה, היא הרי הוצגה באינטרנט, כלומר, בכל מקום ומקום בתחומי מדינת ישראל.
פסיקה זו מהווה החלטה חשובה המבוססת על ראייה מקיפה של עולם האינטרנט והמכר הווירטואלי. בית עסק המשתמש ביתרון המרכזי של האינטרנט המעניק לו חשיפה ללקוחות בכל הארץ, אינו יכול להיתמם ולהיאחז בטענה של מיקום פיסי שמבחינת הלקוח הוא אקראי לחלוטין. מבחינת הצרכן, אין רלוונטיות למיקום המשרדים של העסק, ונגישות הצרכן למערכת המשפטית היא הנדבך המרכזי בהגנה על זכויותיו.
בסוף החלטתו ממליץ השופט להבהיר את עניין מקום השיפוט בתקנות. הצדק עימו - כי תיקון של המצב הקיים יהווה צעד חשוב בהגנה על ציבור הצרכנים המבצע את רכישותיו באמצעות האינטרנט.
עו"ד עינת ברכה היא מנהלת המחלקה המשפטית בארגון אמון הציבור
לפנייה לכתב/ת 
