בין מבחן לסמינר, מסייעים לפליטים מסודן

חשבון הטלפון של אלישבע מיליקובסקי (24), סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון, הגיע החודש ל-2,200 שקלים. "כמעט חטפתי התקף לב כשראיתי את החשבון. אין לי מושג מה אעשה עם זה, אבל בלית ברירה אני חייבת להמשיך לעבוד", היא אומרת בפשטות. בחודש האחרון הפכה מיליקובסקי, בלי תואר רשמי, משאבים או הכשרה, לאחראית על הסיוע לפליטים הסודנים מטעם הסטודנטים. מאז שיעבדה למשימה את ימיה ולילותיה, כשלצדה גרעין עיקש של כ-20 מתנדבים, כולם סטודנטים לפוליטיקה וממשל ועבודה סוציאלית באוניברסיטה.

מה שהחל כיוזמה ספונטנית, מחווה של רצון טוב מצידם, הפך כבר לנוהל כמעט רשמי. "כשהם (הפליטים - י.ע) מגיעים לעיר אנחנו מקבלים הודעה על כך מהרשויות", מבהיר אריק הורוביץ (28), סטודנט לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. "בדרך-כלל מדובר בהודעה מהצבא, אך לעתים אלו הודעות מהעירייה או המשטרה שפשוט מודיע לנו על קבוצה נוספת שהגיעה לעיר. בשלב הזה אנחנו מגיעים לעזור". בשלב הראשון מנסים הסטודנטים לברר את מצבם הנפשי של הפליטים, ולאתר מקרי חירום, ובשלב השני מתחיל הטיפול בהם - הכולל בגדים, אוכל, תרופות, טיפול רפואי, מציאת מקומות לינה ולעיתים קרובות גם מציאת מקומות עבודה ואף איתור קרובים שנותרו ליד הגבול.

"עוזרים, בלית ברירה" מחאת הסטודנטים (צילום: תמר דרסלר) 

"עם כל הכבוד, אנחנו לא מוסמכים לעשות זאת"

"בלית ברירה נהיינו הכתובת הרשמית", מקוננת טל בן ארי (22), מהחוג לפוליטיקה וממשל ורכזת המתנדבים מטעם הסטודנטים. "הפצנו מייל באוניברסיטה ודרכו הצלחנו לגייס עזרה. יש פניות מכל הארץ, גם מרופאים שמוכנים לסייע בתרופות ללא מרשם, ואחרים שמוכנים לשלוח בגדים. אבל גם מלאכת הארגון דורשת משאבים רבים". בן ארי מספרת כי יש סטודנטים שמימנו מכספם ארוחות לפליטים ואחרים שנשארו לישון עימם בבית החולים כל הלילה. "יש ימים שאני מאוד מתוסכלת ויש בי כעס שהכל נופל עלינו, כי זה לא התפקיד שלנו", היא מודה "אבל אין לנו כל-כך ברירה".

בהיעדר מענה מקצועי מנסים הסטודנטים לסייע לפליטים גם במישור הפסיכולוגי, אך המשימה אינה תמיד פשוטה. "בפעם הראשונה שבאתי לעזור, הייתי המום מהמצב שלהם", משחזר הורוביץ. "זו היתה הפעם הראשונה שראיתי פליטים. עד אותו רגע רק שמעתי עליהם בחדשות. הם היו בהלם, בטראומה, משפחות שנקרעו, ילדים שנולדו במצב של פליטות. חוויה אנושית קשה. עם כל הכבוד לנו, אנחנו לא מוסמכים לעשות זאת. המדינה חייבת לתת מענה מקצועי למצב", הוא מסכם בכעס.

"תפסת אותי במקרה ברגע של מצב רוח", מדגישה מיליקובסקי, "אבל היה לי יום מאוד קשה היום, וגם ביום שישי האחרון עבר עליי יום סיוט. מדובר במחזות קורעי לב, ילדים ותינוקות, משפחות קרועות, אנשים במצב נפשי מאוד קשה ולא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות". לדבריה, "למרות שאני סטודנטית לעבודה סוציאלית, זה מאוד קשה ומסובך לסייע במונחים הנפשיים". למרות זאת, כל קבוצת פליטים חדשה המגיעה לעיר, זוכה לקבלת פנים אנושית ממנה. "חשוב לי תמיד לדבר איתם כשהם מגיעים ולהציג את עצמי, לתת להם הסבר ולברר מה בדיוק הבעיות שלהם, או האם ישנם מקרי חירום. אני מסבירה להם שישראל לא רוצה לקבלם, כי חשוב לי להבהיר להם שהמצב שלהם פה מורכב".

"על חלק גדול ממועדי א' כבר ויתרנו"

למרבה האבסורד, דווקא הגעתם הזריזה של הסטודנטים למקום וטיפולם המסור והמקיף בפליטים הפכה אותם גם לכתובת לתלונות. "לפני זמן לא רב הודעתי לעירייה שיש עוד פליטים שהגיעו ואין להם איפה לישון", מספרת מיליקובסקי. "בתגובה אמר לי הפקיד: 'בסדר, אני מוכן לעזור, אבל אלישבע, תנסי בבקשה למעט בזרם הפליטים'. לא האמנתי שזה מה שאני שומעת". לדברי מיליקובסקי, "גם אחרי שהממשלה קיבלה החלטה, וגם אחרי שהעירייה נרתמה לסייע, העול של תיאום הקשר בין הגופים השונים - נותר על כתפינו".

בכל הנוגע למבחנים ולכתיבת עבודות סיכום, הם פועלים  בינתיים בשיטת ההדחקה."יש לי שבעה מבחנים לפניי ועוד שתי עבודות מסכמות לכתוב", מסבירה בן ארי, "אני כבר יודעת שלחלק מהם לא אוכל לגשת במועד א', כי לא הספקתי ללמוד ואני לא רוצה לחשוב על מה יהיה אם איכשל במועד ב'. בינתיים אני פשוט מתרכזת במטרה, וזה לעזור לפליטים". מצבה של בן ארי דומה למצבם של השאר. מיליקובסקי מודה כי אינה יודעת האם תצליח לסיים בהצלחה את שנתה השלישית באקדמיה, ומבהירה כי "יש לי עוד ארבעה מבחנים ושתי עבודות. אחד המבחנים היה היום, אבל לא ניגשתי אליו כי לא היה לי זמן ללמוד. בימים האחרונים אני עובדת מהבוקר עד הערב למען הפליטים, בנוסף לכך שאני רכזת בפרויקט פר"ח באוניברסיטה. פשוט אין לי זמן".