הילדים של המלחמה

שלושים קילומטרים מפרידים בין הכפר הדרוזי יאנוח שבגליל המערבי, לבין קריית ים. פחות מחצי שעת נסיעה בין בתי המידות של הכפר, הפזורים לאורך כבישים צרים ומפותלים, לבין הדירות בשיכונים הצעירים בקריה. אבל במלחמת לבנון השנייה התקצר המרחק הזה באחת, כאשר גורל משותף פקד שני בתים – זה כאן וזה כאן. בכל אחד מהם נותרה אלמנה, אם לילד (או ילדה), בתחילת היריון נוסף. בשני הבתים נולדו בתחילת השנה ילדים ללא אב, ונותרו אמהות ללא מענה.

ה-12 ביולי 2006 התחיל כעוד יום שגרתי עבור אכמאל ג'יהאד סיף נזאל, צעירה דרוזית בת 20. כאשר התחילו השמועות על היתקלות קשה בגזרת זרעית, היה הטלפון הנייד שלה כבוי. רק מאוחר יותר ראתה שיחות רבות שלא נענו. אחיה היה הראשון ששאל אם היא יודעת היכן בעלה, ואסים, איש קבע המשרת כנהג האמר צבאי. "אמרתי לו 'איפה הוא יכול להיות? בצבא'. הוא שאל, 'איפה בצבא?' אמרתי לו 'בזרעית'. אמר לי, 'את בטוחה?'. אמרתי לו, 'כן, בטוחה. מה קרה?'. הוא אמר ששום דבר".

מאוחר יותר הגיע אביה לקחת אותה לבית הוריו של בעלה, בצדו השני של הכפר. אכמאל, שליבה ניבא לה רעות, סירבה ללכת. "אמרתי 'אני לא מוכנה לבוא עד שאתם לא אומרים לי מה קרה'. רק אחרי שהם ראו שאני ממש מבוהלת, הם אמרו לי שוואסים חטוף. לא הבנתי מה המשמעות של זה, אבל אף אחד לא ידע לענות לי".

טלי דמתי עם הילדים (צילום: דורון גולן)

במשך שעות ארוכות היה גורלו של ואסים לוט בערפל. נציגי הצבא נטלו דגימות דם מהוריו ורק לאחר בדיקה יסודית התברר כי ואסים היה בין ההרוגים, בתקרית בה נחטפו אודי גולדווסר ואלדד רגב. סמוך לחצות, הגיעו נציגי קצין העיר פעם נוספת לבית המשפחה, ומסרו להם את הבשורה המרה. אכמאל נותרה אלמנה צעירה, ועמה בנה הבכור, ג'יהאד. שישה חודשים לאחר מכן נולד בנה השני, ואסים, שנקרא על שם אביו.

ב-16 ביולי 2006, ארבעה ימים אחרי הקרב בזרעית, סמוך לשעה 9 בבוקר, נחתה קטיושה בקוטר 220 מ"מ במוסך הקרונועים של רכבת ישראל במפרץ חיפה. שמונה עובדים שעמדו במרכז המוסך נהרגו במקום, ביניהם גם עשהאל (עשי) דמתי. אשתו, טלי, הייתה באותה עת בבדיקה רפואית.

"שמענו את הפיצוצים ואת האזעקה, אבל עדיין לא ידענו מה התרחש", היא נזכרת. "בעשר התחילו להגיע הידיעות שהנפילה הייתה במוסך הרכבת, והתחילו להתקשר ולשאול אם שמעתי משהו. ניתקתי את כולם כי רציתי לשמור על הטלפון פנוי. בערך ב-11 החלטנו לא לחכות יותר. אחד הגיסים יצא לרכבת והשני יצא לרמב"ם. שם כבר הוא שמע מה קרה ונסע לאבו כביר. הוא חזר לבית ושם כבר היו ההורים של עשי וכולם". עד היום למעשה, לא הודיע כל גורם רשמי במדינת ישראל לטלי שבעלה נהרג במוסך הרכבת, יחד עם שמונה מחבריו. טלי נותרה עם דניאל הפעוטה כשהיא בחודש השני להיריון ובפברואר נולד בנה השני, עמית.

המשימה הבאה: לספר לילדים הקטנים

שתי האלמנות זכו מהרגע הראשון לתמיכה מירבית ממשפחותיהן ומשפחות בעליהן. טלי מספרת כי מקיפים אותה כמעט בכל שעות היממה. בסופי השבוע נוסעת דניאל, בתה הפעוטה, אל סבהּ וסבתהּ בכרמיאל ואילו היא נשארת עם התינוק עמית. "דניאל עוד מדברת בבית על אבא עשי, בעיקר כשהיא מסתכלת בתמונות, אבל היא עוד צעירה מכדי שאני אספר לה משהו", אומרת טלי. "מה יהיה כשיגיע הזמן? אני באמת עוד לא יודעת. אני לא מעסיקה את עצמי בזה. מתישהו נצטרך להתמודד עם זה. נצטרך לספר גם לעמית. אני עוד לא יודעת איך, אני מניחה שנצטרך בעל מקצוע שיעזור לנו להתמודד עם הקטע הזה".

אכמאל לא יודעת מי היה זה שסיפר לג'יהאד, עוד מעט בן שלוש, שאביו "נהרג בהאמר". היא עצמה עדיין לא מסוגלת להתמודד עם האמירה. "איך אני יכולה להסביר לו כשאני בעצמי עוד לא מעכלת את זה? כשהוא שואל אני לא יודעת מה להגיד". הסב, שייח' סלאח, אביו של וואסים, מוסיף: "להגיד לך את האמת? כשהוא שואל אותי על אבא שלו גם אני מתחמק. איך אפשר להסביר לו דבר כזה?".

מה שאכמאל כן יודעת, ומה שכמעט מוציא אותה מכליה, הוא היחס של הצבא אליה ואל משפחתה. לדבריה, רק קצינת הנפגעים הגיעה לביקור בביתה מאז נפילתו של ואסים. "אם היו שואלים אותי אחרי שואסים נהרג אם אני מסכימה שהילדים שלי יילכו לצבא הייתי אומרת שכן, בוודאי. היום, אחרי שנה, אני אומרת שלא.

"זה לא משום החשש שיקרה להם משהו, אלא בגלל היחס של הצבא. ההתעלמות מאיתנו. זה היחס שמגיע לנו אחרי שהוא שירת שבע שנים בקבע? נולד לו בן אחרי שהוא נהרג ואף אחד לא הגיע. מבחינתי כל הצבא היה צריך להגיע לכאן".

בני המשפחה פועלים היום להנציח את זכרו של ואסים בדרך שתסייע גם לאכמאל. מאחר ועל פי מנהגי העדה הדרוזית אישה אלמנה אינה יכולה לצאת לעבודה, מבקשים בני המשפחה להקים ארכיון יישובי על שמו של ואסים בו יונצח זכרו, ובה תוכל לעבוד בלי לפגוע במנהגים.

המכונית לא תחכה לאכמאל אחרי הלידה הבאה

בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי המלחמה שהיה בשבוע שעבר בהר הרצל בירושלים, לא השתתפה טלי. היא עסוקה מדי בין העבודה לילדים מכדי לבזבז חצי יום בנסיעות. לטקס שנערך ברכבת, קריאת תחנת "חיפה מרכז-השמונה" וחנוכת האנדרטה במוסך, היא דווקא הגיעה. אביו של עשהאל, משולם, היה בין ההורים הפעילים שגרמו לכך שטקס האזכרה הממלכתי איחד לראשונה בין החללים האזרחיים לחיילים, אבל נראה כי הוויכוח הציבורי בנושא עובר מעל ראשה של טלי. היא פשוט עסוקה בהישרדות יומיומית.

"ברור לי שאסור שתהיה אפליה בין דם לדם אבל זה כל כך לא מעסיק אותי. השאלה מה הייתי מקבלת אם עשי היה נהרג במילואים או ברכבת ממש לא רלוונטית עכשיו", היא אומרת.

טלי מתגעגעת לצחוקים של עשי, לשיגועים שלו. "הוא היה הבנאדם הכי מצחיק שאני מכירה. כל הזמן מספר בדיחות, צוחק, מצחיק את כל מי שמסביב, וגם אותי". בסרט הווידיאו שהיא מציגה לנו רוחץ עשי את בתו דניאל. כאשר טלי משפריצה עליה מים הוא צוחק ומבטיח, "רק אני ארחץ אותך, תמיד".

אכמאל מתגעגעת גם היא להבטחה שלא תמומש. "ואסים אמר לי כשהתחתנו, 'בכל פעם שאת תלדי, אני אחכה לך עם אוטו חדש. זו תהיה המתנה שלי ללידות שלך", היא מספרת, ומתקשה להמשיך.