החיוך הפקיסטני

בבית מלון יוקרתי במאנילה, שם הוא עובד על פרויקט נחשק של חברת אנליסטים נחשבת, יושב צ'אנגז הצעיר, בוגר אוניברסיטת פרינסטון, שכיר מצטיין במשכורת מתחילים של 80,000 דולר לשנה, וצופה בטלוויזיה. הוא מתגעגע לאהובתו הוואספית שחייה במנהטן, הוא מתגעגע להוריו שחיים בלאהור, פקיסטן – ונדמה לו שהוא רואה סרט, אבל כשהוא ממשיך לצפות הוא מבין שבעצם מדובר בחדשות. ואלה החדשות לאותו יום: "ראיתי את המגדל הראשון – ואחריו את השני – של מרכז הסחר העולמי בניו יורק קורס. ואחר כך חייכתי. כן, מתועב ככל שזה נשמע, התגובה הראשונה שלי היתה שביעות רצון בולטת". כל ההדגשות במקור.

אחר כך הוא נדרש להסביר לבן שיחו מדוע חש כך. השיחה מתרחשת כמה שנים אחרי ארועי ה – 11 בספטמבר, בין חומות הרובע העתיק של לאהור. "פונדמנטליסט בעל כורחו" מתנהל כמונולוג דרמטי בין פקיסטני מזוקן לבין תייר אמריקני ששותק לאורך כל הספר, וצ'אנגז הפקיסטני מספר לו את סיפור חייו, מרצה בפניו את תפיסת ההיסטוריה שלו, מדבר על נפשו החצויה ועל התהליך שבו נדחק עוד ועוד לעמדת הפונדמנטליסט הפוליטי.

חיוך של שמחה לאיד

רק ממש בסוף הספר נבין שהזר השותק אינו תייר כי אם שליח של מעצמת הרשע, זו שצ'אנגז והסטודנטים שלו באוניברסיטת לאהור מחרפים את נפשם בהפגנות נגדה, ולא שליח שוחר טוב או תמים, וייתכן מאוד שגורלו של צ'אנגז נגזר – להיעלם בחור שחור שאליו מגיעים אויביה של מעצמת הרשע או משהו כזה. לא נדע. מכל מקום, ברור שברגע שהספר מסתיים אנחנו מוזמנים לפנטז על גורלו המר של צ'אנגז ועל האירוניה הכרוכה בסיפור עלייתו ונפילתו של המהגר המוכשר שחייך כשהתאומים, על תכולתם האנושית, התרסקו.

אבל למה חייך? צ'אנגז מבחין שבן שיחו מאגרף את ידו הגדולה בתיעוב וממהר להבהיר: הוא אינו סוציופת, סבלו של הזולת באמת גורם לו הזדהות ואפילו מועקה, הוא תורם לצדקה ונחנק מבכי כשדמויות בסרטים עלילתיים מתות (לאחר שכבר פיתח עימן יחסים כלשהם). הוא חייך מפני ש"מה שריתק אותי הוא הסמליות, העובדה שמישהו השפיל עד עפר את אמריקה הגדולה באופן גלוי ובוטה כל כך", ובמקרה שהזר ימשיך להתעצבן, צ'אנגז מעלה שאלה: "האם אינך מתענג כלל למראה התמונות – המוקרנות ללא הרף בימים אלו – שבהן רואים את ציוד המלחמה האמריקאי מחריב את התשתיות והמבנים של האויב? ובנשימה אחת מסביר שאיננו אויב כזה. לפחות לא היה אז: הוא היה בוגר אוניברסיטה אמריקאית, בעליה של משרה אמריקאית נחשקת ומאוהב באישה אמריקאית. "אם כן, למה חלק ממני רצה לראות את אמריקה נפגעת?" הוא שואל ואינו יודע להשיב.

כיוון שאינו יודע, כיוון שהדאגה לשלומה של אהובתו במנהטן מטרידה אותו רק אחרי השמחה לאיד, הוא ממשיך ומספר את גלגולי תולדותיו – והפעם מעמדת הקורבן. אחרי ספטמבר ההוא נתקל צ'אנגז בעוינות הגלויה והבוטה כלפי מוסלמים בני ארצו, נאלץ פה ושם להתנצל על קיומו או להסביר כי היותו מוסלמי איננה הופכת אותו לטרוריסט. מתישהו נמאס לו. בין היתר זה קורה מפני שאהובתו מתגלה כמי שבעצם לעולם לא תהיה אהובתו: אריקה העשירה, היפהפיה והמוכשרת שבויה באהבתה ההרסנית לחבר הקודם שלה שמת. צ'אנגז מוכן אפילו לשחק את תפקיד המת במיטה, אבל דבר לא עוזר מפני שאריקה בעצם נידונה לחיים במוסד לחולי נפש ושם גם תתאבד.

מחבר ערמומי 

צירוף של נסיבות אישיות קשות ומצוקה פוליטית קלה מחזיר את צ'נגז הביתה. שתבינו, הוא תמיד היה פקיסטני גאה, ויש לו כל הסיבות שבעולם לכך: כפי שהוא מבהיר לזר שוב ושוב, הוא בנה של תרבות עתיקה שהצטיינה בארכיטקטורה ובהכנסת אורחים, הוא גם צאצא של אליטה אוריינית שתמיד אהבה את מולדתה וראתה בה מקור של נחמה ואושר. אף מילה על רציחות, עינויים, דיכוי שיטתי של נשים ומיעוטים, נחשלות, בערות, שחיתות. על כל אלה יכול הזר להתעדכן בדו"ח אמנסטי אינטרנשיונל  והוא גם יכול להתווכח עם צ'אנגז על הרלוונטיות של תרבותו לחייו, על בחירתו לבנות לעצמו חיים טובים יותר במקום אחר, אבל מוחסין חאמיד, מחבר ערמומי ומניפולטיבי, לא נתן לזר הזה קול.

רק ה"קורבן" מדבר, בקול מאד משכנע: הוא מתאר את החיבור ההדרגתי בין חלקי נפשו השסועה עד שהוא "נדחק" לעמדת הפונדמנטליסט, זה שאינו דוגל באלימות, על פי הצהרתו – אלא לצורך הגנה עצמית. ומהי הגנה עצמית? צ'אנגז רואה עצמו פטור מלהבהיר, ורק חוזר על עמדה לפיה ארצות הברית להוטה להרוג מספר עצום של בני אדם, תושבי מדינות אחרות, וגם להטיל אימה על רבים כל כך, שמתגוררים רחוק כל כך מגבולותיה. עצם אמירת הדברים ודאי תוביל אותו למחנה מעצר סודי, ובינתיים הוא יכול ליהנות מהילת הגיבור: "עלי להישיר פנים אל המוות" הוא אומר, ללא ספק בתחושת עליונות מוסרית.

זוהי נובלה פוליטית שמחברה בחר לשים בפי גיבורו חלק קטן מאוד מן האמת, אבל מבקרים נאורים משני עברי האוקיינוס האטלנטי – אלה שעסוקים כל כך בראיית ה"אחר" ובאפולוגטיקה כללית כלפי יוצאי מדינות נחשלות, קשרו לה שבחים בעודם משטחים עד דק את הקריטריונים שלהם עצמם לאמינותו של מספר ולהגינותו. בכל הביקורות שקראתי, איש לא ניסה להתווכח עם התיזה הרעועה של צ'אנגז. להיפך. העלו אותה על נס כמין "אמת" של מהגר באשר הוא מהגר, וכמין תגובה-פקיסטנית-הולמת לעויינות הכללית נגד מוסלמים.

איש חצוי עם עצמו 

ואני ראיתי כאן משהו אחר לגמרי, שבגללו צריך לקרוא את הספר הזה למרות תחושת התיעוב. ראיתי פרופיל תרבותי וחברתי של הטרוריסט האיסלמי החדש. זה שדומה מאוד לרופאים שנעצרו בשבוע האחרון בבריטניה: צעירים, משכילים, מהגרים, בעלי מקצועות חופשיים, לא בהכרח דתיים קיצוניים, וכאלה שוודאי חשו ימבה אמפתיה לזולת שבו טיפלו כרופאים – וגם יכלו לחייך בסיפוק כשהתאומים קרסו.

חיפשתי ראיונות עם מוחסין חאמיד שכתב גם את הרומן "עשן עש" שיצא בהוצאת כתר ב-2002, שבהם ישאלו אותו שאלות נוקבות על הדברים ששם בפי גיבורו כאן. לא מצאתי שאלות כאלה.

השריר המוסרי, שהוא חלק מן האורגניזם הקורא, בכל זאת מבקש לדעת, מעבר לחומת הבדיון, מהי עמדתו של המחבר ביחס לדברים שגיבורו אומר. מחברים יכולים – בקלות רבה – לגלות את עמדתם באמצעים ספרותיים פשוטים: דיאלוג, אירוניה דרמטית, עימות בין אמונות למעשים – כל אלה יכולים להציג את המחבר כמי שהגיגיה של דמותו זרים לו לחלוטין. ובכן, כל מה שמצאתי הוא מאמר שכתב חאמיד כשספרו יצא לאור. "לעתים קרובות שואלים אותי אם אני הגיבור הפקיסטני של הספר", הוא כותב. "אני מתפלא מדוע לעולם לא שואלים אותי אם אני המאזין האמריקני. אחרי הכל, לעתים קרובות רומן יכול להיות שיחה של איש חצוי עם עצמו". מאחורי ההתנחמדות הזו מסתתר, אם כן, חצי-פונדמנטליסט חצי-בעל כורחו. מאחורי ההתנחמדות הזו מסתתר גם השקר הגדול של הספר: אפילו איש חצוי אינו יכול לחייך כשהתאומים קורסים – וגם לבכות.