תקציב 2008 - אותן הזמירות והגזירות

למרות תוצאותיה הברורות של מערכת הבחירות האחרונה, ולמרות הכרזתו של אהוד אולמרט שהקים ממשלה "חברתית", תקציב המדינה לשנת 2008 שוב מוכיח שאין כל הבדל בינה ובין זו שקדמה לה. כארבע שנים חלפו מאז הוביל ביבי נתניהו מהלך כלכלי-חברתי שכלל קיצוצים משמעותיים בקצבאות הסוציאליות למגזרים החלשים ביותר בחברה הישראלית, והקטין את בסיס תקציב המדינה בכעשרה מיליארד שקל. במקביל היה אחראי להחלטה לפיה תקציב ההוצאות של ישראל עד 2010 לא יעלה על אחוז אחד, ללא קשר להכנסותיה - זאת במטרה להקטין את היחס בין חובה של המדינה לתוצר השנתי שלה ל-65%, כפי שמקובל באיחוד האירופי. 

מאז, בשנים 2004, 2005 ו-2006 המשיכה המדינה לקצץ בתקציבי החינוך, הבריאות, הביטחון והתשתיות. השינוי המעשי היחיד בתקציב 2007 היה הגדלת סעיף ההוצאות ב-0.7%, זאת בעקבות צירופה של מפלגת העבודה לקואליציה, ובהסכמתו של קובי הבר, הממונה על התקציבים באוצר, הלא הוא שר האוצר האמיתי של ישראל. ותקציב 2008? ההצעה שהוכנה על-ידי אגף התקציבים בראשותו של הבר, רגע לפני שיהגר אל הסקטור העסקי המתגמל ועתיר השכר, הבונוסים והאופציות, מהווה המשך ישיר למדיניות שנקבעה ב-2003. אותן הזמירות המילוליות ואותן הגזירות, בתוספת הבדל קטן אך חשוב: בשל מלחמת לבנון השנייה הוחלט להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציבי החינוך, הבריאות, התשתיות ושאר תקציבי משרדי הממשלה.

מכירת החיסול של תקציב 2008

כעת, האוצר מבקש מהשרים לאשר את מסגרת התקציב לשנה הבאה, העומדת על 288 מיליארד שקל, במחירי השנה הנוכחית. שכן בכדי לקיים את ההחלטה על גידול של 1.7% בלבד בצד ההוצאות, חייבת הממשלה לבצע קיצוץ של שמונה מיליארד שקל בתקציבי כל המשרדים. "יש חשיבות מרבית להמשך מדיניות תומכת צמיחה, שמרכזה משמעת תקציבית אחראית המקפידה על מסגרת ההוצאות שתאושר ללא חריגה", הכריז שר האוצר החדש רוני בר-און בדיון הראשון על תקציב השנה הבאה שנערך במליאת הממשלה. "המשך הצמיחה יספק מקורות הכרחיים לקידום הכלכלה ולטיפול בבעיות החברתיות. השווקים בארץ ובעולם מצפים מאיתנו שנמשיך במדיניות הזאת", הצהיר.

השנה אולי 2007, אבל דבריו של בר-און נשמעים כמו חזרה חלולה על דבריו של שר האוצר הקודם אברהם הירשזון ושל שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו. למעשה, מאז 2003 אנו שומעים את אותם הנימוקים ואת אותן האזהרות. כאילו לא קרה דבר בישראל, כאילו מלחמת לבנון השנייה לא חשפה את סכנת ההתפוררות

החברתית, כאילו הפערים הכלכליים בארץ אינם הולכים ומחריפים. 

למרות שהמשק הישראלי צמח בארבע השנים האחרונות בכ-20%, מצבם של רוב הישראלים לא השתנה לטובה. רק קבוצה קטנטנה של כ-8,000 איש, להלן האלפיון העליון, נהנית ממדיניות הקטנת החוב הפנימי ביחס לתוצר, והפניית כספי הפנסיונרים לשוקי ההון במקום לרכישת אג"ח ממשלתי. בישראל חיים למעלה ממיליון עובדים ששכרם כלל אינו מגיע לסף מס ההכנסה. בישראל יותר מ-70% מכלל העובדים מצויים מתחת לחציון ההשתכרות של 5,000 שקל ברוטו בחודש. בישראל כ-70% מעובדי המדינה הם נשים ו-60% מהן מקבלות הבטחת הכנסה. בישראל החינוך הגבוה האיכותי מצוי במשבר כרוני כתוצאה מקיצוצים בלתי פוסקים, ומערכת החינוך משוועת להשקעות אדירות בכדי שבוגריה יוכלו להתחרות עם תלמידים ממדינות אחרות. 

ושר האוצר? הוא מזמר לנו את הזמירות שלימדו אותו, במשך כמה ימים בלבד, אנשי אגף התקציבים וחבריהם בבנק ישראל: מטרתה של הקטנת היחס חוב-תוצר היא עניין בלתי חשוב לחלוטין; אין לישראל כל בעיה עם חובה החיצוני בדולרים; למדינה רזרבות של כ-30 מיליארד דולר ואילו החוב החיצוני הממשלתי פחות בהרבה; רובו משולם בריבית נוחה ולו ערבה ממשלת ארצות-הברית; והכי חשוב - אין כל סיבה לפרוע את החוב שפרוס ל-20 שנה.

ומיהם אותם שווקים חסרי פנים?

אלא שהחוב הפנימי של ישראל נקוב בשקלים, ורובו הגדול נגזר מהריבית שהממשלה משלמת עבור הלוואות שלקחה מהציבור תמורת אגרות חוב שהנפיקה. הריבית הזאת משולמת רק למחזיקי האג"ח הממשלתי, כלומר רק למי שעבד בעבר, עובד כיום ויעבוד בעתיד. לתשלומי הריבית הללו אין כל השפעה שלילית על מצב המשק ועל מידת המשיכה שלו. עובדה היא שעיקר ההשקעות של גורמי חוץ בארץ החלו בשנת 1994, אחרי הסכם השלום עם ממלכת ירדן והסכמי אוסלו, למרות שבאותה תקופה היחס בין החוב לתוצר היה 140%. בינתיים, ירד היחס ל-80% בלבד, ואין כל סיבה להמשיך בהורדה לבד מרצונם של פקידי האוצר, בעלי ההון והנוהים אחריהם, להעביר את כל הפעילות הציבורית לידי גורמים פרטיים: לא רק חברות כלכליות, אלא גם מונופולים, חברות תשתית ושירותים חברתיים, שהפרטתם גוררת פגיעה קשה באוכלוסיות החלשות.

אילו היפנו הממשלות, משנת 2003 ועד היום, את עודפי הכספים האדירים המגיעים בממוצע ל-20 מיליארד שקל בכל שנה ובסך-הכל לכ-100 מיליארד שקל, להשקעה בתשתיות פיזיות וכלכליות, בחינוך, בבריאות, בצה"ל, במיגון האוכלוסייה האזרחית ובהעלאות שכר מוצדקות ונדרשות, היה כיום מצבנו טוב עשרת מונים. נכון, מספרם של המיליונרים המקומיים לא היה מגיע ל-7,800 איש אלא היה יותר קרוב ל-6,000 בלבד, אולם הפערים הכלכליים היו ללא ספק נמוכים בהרבה.

יתר על כן, אופי צמיחת המשק בישראל בשנות התשעים ובשנות החמישים והשישים, מלמד בוודאות גמורה כי הצמיחה בחמש השנים האחרונות היתה יכולה להגיע ל-9% - והיתה יכולה להתחלק באופן שוויוני וצודק יותר יותר בין כל האזרחים.

דבריו הריקים של שר האוצר הנוכחי, בדיוק כמו של קודמיו ושל הפקידות הבכירה באוצר, כאילו "המשך הצמיחה תספק מקורות הכרחיים לקידום הכלכלה ולטיפול בבעיות החברתיות", לא יכולה אלא להעלות חיוך מר אצל המאזינים. כך גם הצהרתו של בר-און לגבי אותם "שווקים קדושים", אשר לפיו "מצפים מאיתנו להמשיך במדיניות זו". אם זה המצב, מדוע שלא נמנה את השווקים לתפקיד שר האוצר ונגיד הבנק המרכזי? כך נוכל לחסוך מאות מיליוני שקלים בכל שנה. ואגב מיהם בכלל אותם שווקים ערטילאיים וחסרי פנים? אולי יש להם שמות פרטיים ושמות משפחה, ואולי יש להם אינטרסים כלכליים ואחרים שאינם זהים לאלה של אזרחי ישראל? אז תנו לשווקים גם את השלטון הפוליטי-פורמלי - ובא לציון גואל בימינו ונאמר אמן.  

לוי מורב הוא עיתונאי ופרשן כלכלי

• המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
  

• לכל שיעורי המכללה לחצו כאן