מי ביקש מדיניות ולא קיבל?

כיבוש רצועת עזה על ידי החמאס טרף את הקלפים לא רק בזירה הישראלית-פלסטינית, אלא באזור כולו. לאף אחד מהשחקנים האזוריים אין באמת מרשם כיצד לטפל בפיצול ובקיטוב שנוצר במחנה הפלסטיני וכולם חוששים מתוצאותיו. הפלסטינים נכנסו לדיכאון עמוק ורבים ביניהם התייאשו מהאפשרות שתהיה להם מדינה משלהם; בישראל מדברים על חמאסטן בעזה ופתחלנד בגדה כמצב קבוע; פוליטיקאים ואנשי אקדמיה בוושינגטון ובירושלים החלו לנער את האבק מעל רעיון הקונפדרציה בין ירדן לפלסטינים – לחרדתו הרבה של המלך הירדני, ומנהיגי מדינות ערב המתונות נחלצו לחזק את מעמדו של אבו מאזן בועידת שארם, כשבאותה השעה קראו לו להתפייס עם החמאס. אפילו איראן וסוריה המברכות על ניצחון חמאס, קוראות כעת להחזיר את האחדות למחנה הפלסטיני כדי שלא יפגע המאבק נגד ישראל.

מצב זה, שבו מנהיגי האזור נבוכים ומבולבלים, וכל אחד מהם מנסה לגבש לעצמו מדיניות פלסטינית משלו, מסכן את אחדות המחנה הפרו-מערבי במזרח התיכון. בוש, שזקוק כעת לכל גרם של תמיכה וסיוע שהוא יכול לקבל מהמשטרים הפרו-מערביים באזור, אינו יכול להרשות לעצמו סדקים במחנהו. מחלוקות עם ובין מנהיגי האזור בשאלה הפלסטינית עלולות להכות בו מאוחר יותר בעיראק וכשתגיע שעת מבחן, גם עם איראן. לכן מיהר אתמול לנאום ולהתוות קווים מנחים ברורים לטיפול במצב שנוצר בזירה הפלסטינית.

זה לא היה צרור שנורה מהמותן. קובעי המדיניות בוושינגטון המתינו כמה שבועות, התייעצו עם מנהיגי האזור והקוורטט וגיבשו מדיניות שלהערכתם תייצר שתי תוצאות: האחת - תתקבל על דעת כל השחקנים בזירה (חוץ מאיראן וסוריה) ותאפשר להם לפעול ביחד להשגת מטרות ויעדים ברורים. השניה - תשלול מהחמאס לגיטימציה בינלאומית ותחזק את מעמדו של אבו מאזן. יעד נוסף לנאום בוש אתמול היה חיזוק מעמדו של הנשיא האמריקני כמנהיג בזירה המזרח תיכונית והפנים-אמריקנית. זו היתה הזדמנות להפגין לקונגרס - וגם למנהיגי האזור - שארה"ב, למרות כישלונה בעיראק, היא המעצמה העולמית והאזורית הראשונה במעלה וכי נשיאה אינו מהסס לקבוע קוים מנחים ברורים שלפיהם אמורים כולם להתיישר.

איתות לסעודים: זהירות עם חמאס

בנאום עצמו לא היו חידושים רבים מלבד ההודעה על הוועידה האזורית שארה"ב תכנס בסתיו בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. עצם ההודעה על כינוס הוועידה נועדה לאותת שבוש, בשנתו האחרונה כנשיא, אינו מתכוון להרים ידיים ולחדול ממאמציו לקדם פיתרון מדיני לסכסוך הישראלי-ערבי.

חידוש ומרכיב אחר חשוב בנאום היה הקו האנטי-חמאסי הנחרץ שנקט בוש. לא משא ומתן, לא שיתוף פעולה ולא סיוע לארגון האיסלאמי הקיצוני, עד שיכיר בישראל ויוותר על המאבק המזויין נגדה. זה היה רמז עבה לאבו מאזן שלא ינסה להקים ממשלת אחדות חדשה וגם איתות לסעודים, למצרים ולקטארים שלא ינסו לדחוף אותו לזרועות חאלד משעל.

בוש הציג לכל אחד מהמנהיגים האזוריים, בעיקר אולמרט ואבו מאזן, שורה של דרישות ומבחני-מעשה שאם יעמדו בהם יזכו לכל טוב העולם והסיוע שארה"ב יכולה להעניק. בוש אינו מסתיר את כוונתו ליצור פיתוי לפלסטינים ללכת בעקבות אבו מאזן ולזנוח את החמאס. מחמוד עבאס קיבל הבטחה לכ-400 מיליון דולר אם יבצע את הרפורמות שהוא נדרש להן וימנע טרור. ישראל קיבלה הבטחה פחות מפורטת, אבל נחושה, שארה"ב תעמוד לצידה בכל עניין אם תפנה מאחזים, תקל על מצבם של הפלסטינים ותסייע לאבו מאזן.

נוסף לכל אלו, טרח בוש לאשר את תמיכתו ברעיון המדינה הפלסטינית העצמאית לצידה של ישראל כדי להרגיע את המלך עבדאללה השני מירדן, החושש מניסיונות לסיפוח הפלסטינים בגדה לממלכתו. בוש גם ניצל את ההזדמנות להעניק תמיכה וברכת דרך לראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, שייצג את הקוורטט באזור. בוש רמז במפורש שבלייר יהיה למעשה גם שליחו האישי. קשה כרגע להעריך איך ישפיע הנאום - אם בכלל - על מדינות האזור. אבל אין ספק שוושינגטון הייתה חייבת לומר את דברה בשעה זו והנשיא בוש עשה זאת בצורה נחרצת וברורה.