ערים חורגות

כשמוסא אשקר (47), תושב שכונת ברבור הלא-מוכרת בעכו, נשאל על מקום מגוריו - הוא לעולם אינו מזכיר את שם העיר. "נולדתי וגדלתי פה כל חיי, אבל אני לא מרגיש חלק מעכו", הוא ממהר להסביר. כמוהו חשים גם שאר 109 תושבי השכונה, החיים בדלות ובזוהמה סמוך לכניסה הדרומית לעיר. לרוע המזל מצבם אינו יוצא דופן, שכן הוא דומה להכאיב לזה של 180 תושבי שכונת הרכבת ברמלה, ולמצבם של ערבים-ישראלים רבים בלוד, חיפה ויפו, המתויגות כולן כ"ערים מעורבות". על פניו התיוג אמנם רומז על דו-קיום, אך במציאות הוא דווקא מלמד על הפרדה. 

• לחצו כאן כדי להכיר יוזמות חברתיות נוספות הזקוקות לכם
  

"המציאות בערים הללו היא של בניית חומות בין יהודים לערבים והפרדה בין הקהילות. 'גטואיזציה', אנחנו קוראים לזה", פוסקת בות'ינה דביט, מנהלת פרויקט "ערים מעורבות" שמוביל ארגון "שתיל" בארבע השנים האחרונות. "המטרה שלנו היא לשנות את המצב, ובנוסף לצור תהליכי העצמה בקרב התושבים". דביט ממהרת להוסיף כי החומות אליהן היא מתכוונת אינן בנויות ממילים, אלא מבטון ולבנים של ממש. אחת מהן היא החומה המפרידה בין שכונת ג'ואריש הערבית

ברמלה לשכונה היהודית גני דן, אחרת היא הגדר החוצצת בין שכונת פרדס שניר בלוד למושב ניר צבי. "השאיפה שלנו היא למצוא מחדש את החיבור בין התושבים", היא מצהירה, "אבל לצערי אין היענות, בעיקר מהצד היהודי".   

את חוסר ההיענות קושרת דביט בעיקר לממסד. "בחמש הערים המעורבות חיים כ-100,000 תושבים ערבים, שהם כ-10% מכלל התושבים הערבים במדינה. עם זאת, ישנה מדיניות עקבית של הפרדה וניתוק מצד הרשויות, והתוצאה היא שאין מרכז לערים האלה, אין אינטימיות ומקום מפגש לתושבים". ואילו אשקר, שמזה שנים משמש כיו"ר ועד תושבי שכונת ברבור, מציע תיאור בוטה יותר. "תשאלי אנשים בעכו איפה נמצאת שכונת ברבור - ואני מבטיח לך שהרוב לא יידעו בכלל, למרות שאנחנו פה מאז ומתמיד", הוא מכריז. "לא רק שאין בנו הכרה ממסדית, גם אין התייחסות לקיומינו".    

"רשלנות פושעת של הרשויות". שכונת הרכבת (צילום ארכיון: אביגיל עוזי)

"כמה כבר עולה להקים משחקייה?" 

למרות שמדובר במאבק עיקש, נדמה כי האידיאולוגיה המנחה את פעילי הפרויקט היא דווקא לנקוט משנה זהירות. לדבריהם, מטרת החבירה לוועדי השכונות המקומיים היא "לחנך ולהעצים". "אנחנו רוצים להסביר להם מה קורה ומה עומד לקרות בעתיד", דביט מסבירה, ומוסיפה שהואיל ורובם המכריע של חברי הוועדים הם גברים, מטרה נוספת של הפעילות היא העצמת הנשים. "העבודה עם הנשים דומה ברוב השכונות", היא מפרטת. "אם יש נושאים שבהן הן רוצות העשרה - אנחנו פה. לא צריך לקפוץ גבוה ולהוציא אותן לעבודה. לאט-לאט. זהו תהליך".

לצד הניסיון לקיים דיאלוג בין יהודים לערבים בערים המעורבות, מבקשים הפעילים לעודד גם אקטיביזם אזרחי. "בשכונות הערביות אין מגרשי שעשועים לילדים ולכן אחד הדברים החשובים הוא הקמת משחקיות, בין היתר כדי להקים קול צעקה וגם כדי להביך את המערכת", דביט אומרת. הקמת המשחקיות מלווה דיון עקרוני עוד יותר, העוסק בשמירה על חיי הילדים. "הילדים בשכונות הללו משחקים במקומות

מסוכנים: בפחי אשפה, ליד כבישים מהירים ואף סמוך למסילת הרכבת ברמלה. כמה כבר עולה להקים משחקייה? לא מדובר בסכומים גבוהים. זוהי רשלנות פושעת".

דוגמה לאקטיביזם האזרחי היא דרישתם של תושבי רמלה לקרוא לחלק מרחובות עירם בשמות ערביים. אולם בפעם האחרונה שהעזו לבטא זאת, תגובתו של ראש העיר יואל לביא היתה "אם זה לא מוצא חן בעיניהם, שיילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי. מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם? בגלל שג'מאל רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו". מאז הספיק לביא להתנצל, וגם הדי התרעומת שדבריו עוררו כבר שככו, אך דביט מתעקשת כי לא מדובר בסערה חולפת. "שמות הרחובות מתקשרים לעניין אחד: האנשים פה שקופים. מה זאת אומרת שהמדינה לא מכירה בשכונה? יש פשוט עיוורון כלפי האוכלוסייה".

על אותו עיוורון עירוני מעיד גם אשקר, שמחייך במרירות כשהוא נשאל על יחס העירייה לתושבי שכונתו. "רק לפני שלוש שנים התחברנו לחשמל, וגם את זה עשינו בזכות יוזמה אישית שלי. פניתי לשר התשתיות דאז, אביגדור ליברמן, והוא הורה לחברת החשמל לחבר אותנו. כך בעצם עקפנו את העירייה", הוא משחזר. אשקר, שועל קרבות ותיק, אינו מתרגש נוכח ההתעלמות העקבית, אבל מודה שהציניות הפוליטית מצליחה להפתיע אותו בכל פעם מחדש. "23 משפחות חיות בשכונה בלי תאורת רחוב או פחי אשפה, בלי שירותי תברואה, בלי בית ספר, קופת חולים או גן ילדים, אבל זכות בחירה לעירייה יש לנו", הוא מגחך. "לפני כל מערכת בחירות המועמדים מגיעים, מפזרים הבטחות על עתיד טוב יותר - ואז נעלמים". 

• ליצירת קשר עם פורום "ערים מעורבות" ולמידע נוסף לחצו כאן