זה כל הקסם?

הרגע שכולם ציפו לו מתקרב: ביום שישי בלילה נגלה סוף סוף מי לחיים ומי למוות, האם רון והרמיוני יממשו סוף סוף את אהבתם? האם סנייפ יחפוף את שערו השמנוני? האם דמבלדור יחזור? אם אתם לא עומדים יותר במתח וזקוקים למשהו שירגיע אתכם, נסו אולי את "הארי פוטר ומסדר עוף החול" (הסרט). הוא כבר יעשה את העבודה, אך גם יצנן את ההתלהבות.

ההתחלה דווקא בישרה טובות. הבמאי, דיוויד ייטס, ביים קודם לכן את המיני סידרה "State of Play" עבור הטלוויזיה הבריטית, המקום שהצמיח כמה מהמחוספסים שבבמאי העולם, כדוגמת מייק לי וקן לואץ'. התקווה, אם כן, היתה לאיזה משהו קשוח, מגודל זיפים, איזה טאץ' של אסתטיקת "כיור המטבח" הבריטית המפורסמת. והפתיחה לא אכזבה. שדה בור חום צהבהב, נדנדות חורקות ומתקלפות, דאדלי דארסלי (הארי מלינג) שהפך ל"הוּדי" (ערס, בבריטית) בוגר ודוחה, ואז הבריחה מצמד סוהרסנים שמופיעים להם משום מקום במנהרה מנומרת גרפיטי וביוב. שילוב נהדר ואפלולי כיאות בין ריאליזם לפנטזיה. הארי, שמגרש את הסוהרסנים ומציל, לצערו, גם את דאדלי, מגלה שמשרד הקוסמים מזמן אותו לשימוע משמעתי על כך שביצע קסם לעיני מוגל, וכי יתכן ועומדים להעיף אותו בשל כך מבית הספר. לפני שיש לו זמן להתעצבן על חוסר הצדק הזה (אל דאגה, יהיה לו מספיק זמן לעשות את זה שוב ושוב לאורך הסרט) מגיעים חברים ממסדר עוף החול המסתורי ולוקחים אותו עמם. מכאן ועד סוף הסרט עומד הארי לריב כמעט עם כל העולם: עם דמבלדור (מייקל גמבון), עם המורה החדשה והאיומה, דלורס אמברידג' (אימלדה סטנטון), עם הרמיוני ורון (אמה ווטסון ורופרט גריינט), עם וולדמורט (רייף פיינס) וכמה אוכלי מוות, עם סנייפ (אלן ריקמן), עם שר הקסמים בכבודו ובעצמו ועם מי לא.

חוסר איזון בליהוק. גריינט, ווטסון ורדקליף. באדיבות © 2007 Warner Bros. Ent

העלילה, ששזורה פה ושם בין התקפי הזעם האלו, מנסה לתת רושם רציני, קודר וריאליסטי בעזרת שימוש תכוף בטכניקה ותיקה, שפרחה בשנות החמישים של הקולנוע האמריקני – מונטאז' קטעי העיתונים. כאן, מאחר ומדובר בקטעים מתוך "הנביא היומי", האפקט המתקבל הוא לא פחות ממקסים, בשל הדמויות הנעות במסגרות העיתון שלהן. פה ושם מציצים גם דגלים הנושאים עליהם את דיוקנו המאיים של שר הקסמים, משל היה נשיאה של איזו דיקטטורה פאשיסטית. כל אלה נמצאים כדי לסמן לנו שהמרד מתחיל. משרד הקסמים מסרב להאמין להארי ולדמבלדור ולקבל את העובדה שוולדמורט חזר לחיים, וטוען שהארי שקרן פתולוגי ודמבלדור הוא חתרן בלתי נלאה ורק מעוניין להיות נשיא. כלומר שר הקסמים.

כדי להטיל את מרותו וחיתתו על בית הספר, שולח שר הקסמים, פאדג' (רוברט הארדי), את יד ימינו, דלורס אמברידג' האיומה להשליט חוק וסדר באמצעים ימי ביניימים שהיו מרשימים את טורקמאדה. בינתיים, וולדמורט צובר כוח, ומסדר עוף החול של דמבלדור מנסה להסתיר ממנו חפץ שבו הוא חושק, הארי נאלץ לקחת שיעורי עזר עם המורה השנוא עליו, יש בגרויות, קרב גדול בסוף, ונשיקה אחת.

איפה החתרנות?

"הארי פוטר ומסדר עוף החול" אינו רק אחד הספרים העבים בסדרה, הוא גם אחד המפוזרים שבהם. הוא עני יחסית באקשן, יש בו בניה איטית יותר של דמויות והרבה יותר התרחשויות פנימיות. בסרט, זה לא כל כך עובד. יתכן והעובדה שייטס עובד כאן עם התסריטאי מייקל גולדנברג, שהחליף את סטיב קלובס, התסריטאי של ארבעת הסרטים הראשונים, היא שאחראית לתוצאה הלא אחידה.

מסיבה כלשהי, התסריט רצוף בטקסטים שנעקרו ממקומם בספר והושמו בפי דמויות אחרות, בזמנים אחרים, מה שעשוי לגרום למי שמכירים את הספר היטב, תחושה קלה של מחלת ים. עוד אובדן שייגרם לקוראים הוא העדרם של אתרים כגון "בית החולים של הקדוש מנגו" מהסרט, פרידה עלובה למדי מהאחים ויזלי המצויינים (ג'יימס ואוליבר פלפס) ותחושה קשה של קיצוצים השורה על הכל. בניגוד למייק ניואל, במאי הסרט הקודם, שעמד במשימת החיתוך בקלילות מעוררת קנאה, נראה שייטס רודף כל הזמן אחרי העלילה, נותן לנו רק מה שממש חייבים כדי להבין מה קורה ועובר מהר הלאה כדי לא להפסיד כלום. אין כאן גם שמץ מהחתרנות והקריצה של אלפונסו קוארון, בסרט השלישי, רק שילוב משונה של דחיסות ופיזור, שמצד אחד גורם סחרחורת גם למי שיודע מה עומד לקרות, ומצד שני משרה אפילו שיעמום קל.

גם מחלקת הליהוק החליטה לשמור על חוסר האיזון, ומצד אחד נתנה לנו את הלנה בונהם קארטר, שאחרי שגילמה את כלתו של פרנקנשטיין, גווייה נרקבת וקופה, כמעט מתבזבזת על תפקיד אוכלת המוות האדוקה, דודתו המטורפת של סיריוס בלק (גארי אולדמן), בלטריקס לסטריינג'. נראה שהיא, כמו כל אצולת המשחק הבריטית שמגיעה לצילומים ב"מחנה פוטר" כל סרט, פשוט נהנית מכל רגע של חשיפת שיניים מושחרות. ולעומתה, אכזבת הסרט. מי חשב ללהק לתפקיד דלורס אמברידג' המפלצתית, בעלת פני הקרפדה את אימלדה סטנטון המתוקה? מי שמגלמת מסורתית וסדרתית תפקידי אמהות רחומות, אחיות נאמנות, דודות נדיבות? בשביל רייף פיינס, למשל, לשחק את וולדמורט זה משחק ילדים, אחרי שהיה מפקד מחנה נאצי ב"רשימת שינדלר", אבל לסטנטון זה פשוט לא הולך. העמדת הפנים המנומסת והמתקתקה של אמברידג' הספרותית הופכת כאן למשהו כמעט מעורר רחמים וחמלה, כי סטנטון אינה מסוגלת, בהיותה שחקנית בריטית מצויינת, כנראה, לשחק תפקיד של דמות חד מימדית ומרושעת, וזה מה שנדרש ממנה כאן.

אימלדה סטנטון. לא מסוגלת לשחק דמות חד מימדית מרושעת. באדיבות © 2007 Warner Bros. Ent

אבל האויב הכי גדול של מחלקת הליהוק בסרט הזה הינו בלתי נראה, כוחו מוחלט והוא אינו חס על איש. לא, זהו אינו קוסם אופל חדש אלא הזמן, זה שביגר את דניאל רדקליף עד לנקודה שבה הוא יכול להתפשט ולעשות דברים מגונים עם סוס, אבל כבר קשה יותר לשבץ אותו בעולם שבו יש אנשים שעושים קסמים מגונים עם עז. בניגוד לגריינט ולווטסון, שעשו את הקפיצה הגדולה שלהם בסרט השלישי, אפשר היה להאמין עד כה לגילומו של רדקליף, למרות שריר או שניים שבצבצו בסרט הקודם. אך ברגע שסנייפ פולש לזיכרונותיו של הארי במהלך שיעורי העזר שלו ואנו רואים פתאום בבירור כמה השתנה רדקליף מאז הסרט הקודם, משהו לא אמין מזדחל אל הסרט. הארי של הסרט הקודם נראה כמו אחיו הקטן של רדקליף, ועוד האח שדומה יותר לאמא.

חריקות הליהוק הללו, התסריט המנסה לתפוס מרובה ולא מצליח והעדר טביעת אצבע של ממש מצד הבמאי, לא מצליחים להוציא לחלוטין את הכיף מהחיים. פרד וג'ורג' עדיין מוזמנים אלי מתי שירצו, האפקטים, במיוחד בקרב הסוער בסוף הסרט, מרהיבים, הילדים נותנים משחק, וזה עוד סרט "הארי פוטר", אבל משהו חסר. הוא עושה את העבודה, אבל אין כאן קסם.