מפת המריבה: ים המלח הפך לאדום
גם הראות הטובה שהייתה באותו היום, לא הסגירה את האירועים שעמדו להתרחש. התיירים נאספו סביב פסיפס מפת מידבא העתיקה שבירדן ולא התייחסו להסבריו של המדריך, עד שהכריז "דאס איז פלסטין" על שטחי מדינת ישראל
באחד מימי שני האחרונים התאפשרה תצפית נדירה באיכותה מהר נבו על ים המלח, ערבות יריחו ועל כתם ירושלים שממערב. המטיילים הישראלים, שחצו את הגבול אל לירדן לפני פחות מ-24 שעות, ניצלו את ההזדמנות וניסו להתוות את הגבול המדויק בין ישראל לממלכה ההאשמית, תוך שהם שואלים בעקשנות את המדריך הישראלי, ומתעלמים מזה הירדני, "היכן בדיוק הגבול בינינו לבינם?"
כמי שרגילה בקהל רב, קלטה אל חיקה החצר של כנסיית סנט ג'ורג' במידבא את קבוצת הישראלים, שנעמדו בצל הברושים הגבוהים ושמעו על סנט ג'ורג', הקדוש הנוצרי מלוד. צאלח, המדריך הירדני, נעלם לרגע, ואז שב והכריז "יש קבוצה גרמנית לפנינו. רק תהיו בשקט ותשתדלו לא לעמוד על הפסיפס!".
גם הראות הטובה של אותו יום, לא הסגירה את האירועים שעמדו להתרחש, שהתחבאו בינתיים באובך הכבד המאפיין את ההוויה המזרח-תיכונית.
פתיל קצר של חבית אבק שריפה לאומית
נכנסו אל הכנסייה שריח קטורת וחלב נרות מתוק מילאו אותה. סביב גדר לא רשמית, העשויה מחבל דק, עמדו התיירים הגרמנים וחיכו למוצא פיו של מדריכם הירדני. כמי שמורגל בטקס הקבוע המתרחש סביב פסיפס מפת מידבא, נטל המדריך את מקלו הארוך, נאנח בהפגנתיות ועבר מעל לחבל העוצר בכוח דימיוני את מאות העיניים הסקרניות שחומדות פסיפסים ביזנטיים מהמאה השישית.
ירושלים במפת מידבא (צילום: רון פלד)
צאלח ביקש שקט מהישראלים, נותן כבוד לחברו הירדני שנעמד על קטע קירח במרכז הפסיפס, בדיוק מעל לשפך הירדן לים המלח, ובגרמנית מונוטונית ומכאנית הסביר על לקבוצה שלו על הפסיפס המורכב משני מיליון אבנים קטנות.
כל עוד ריחף המקל על חלקיו של עבר הירדן המזרחי לא היה נראה שמישהו מהישראלים ממש שם לב לדבריו. לאחר שהצביע עם המקל על נחלי הארנון והזרד, קפץ הירדני אל אי בטון קטן שנפער בבטן המפה ונחת בקלילות בלב עבר הירדן המערבי, ללא דרכון ובלי לשלם מס נמל. הסבריו המלומדים בגרמנית היו פתיל קצר מאד שבסופו חבית אבק שריפה לאומית מהסוג הגרוע ביותר.
בהחלטיות נעץ את המקל בירושלים והעבירו בגסות לאורך רחובותיה. אחר כך עבר לתיאור יבש של נחלות שבטי דן וזבולון, מציין את אשדוד, את אשקלון ואת עזה. כל כמה שניות עצר את שטף הגרמנית שבפיו והדגיש את המשפט "דאס איז פלסטין! דאס איז פלסטין!".
"איזראל! איזראל!"
דיוויד גרינשפן, יהודי ציוני יליד ארצות הברית, עמד מול המפה ונחרד מהמקל שחמד את ארץ ישראל, ללא כל התחשבות בהסכמים בינלאומיים ובמאזן הכוחות האיזורי. כשהירדני חזר בפעם החמישית על המשפט "דאס איז פלסטין!" שכח דיוויד את נימוסיו והחזיר במילה "איזראל!". ככל שכבש מקל הירדני חלקים נוספים במפה הרים דיוויד את קולו - "איזראל! איזראל!".
הגרמנים שתקו במבוכה והחליפו מבטים. המדריך הישראלי חשב שעוד יצליח להציל את המצב וביקש "דיוויד עשה לי טובה! זה לא המקום לוויכוחים פוליטיים. אנחנו רק אורחים" גם צאלח חש
להציל את הכבוד הפלסטיני הפגוע. נעמד בתנוחה כועסת ומאיימת מול פרצופו של דיוויד והטיח באנגלית "זו פלסטין ותמיד תהיה פלסטין. לא ישראל. זה שייך לנו, הפלסטינאים!!".
קבוצתו הישראלית של צאלח חשה לא בנוח למראה מדריכם הירדני שקרע מעליו את קרום הנחמדות הדק שהפגין עד כה. דיוויד לא נשאר חייב, הוא לא יוותר על זכויות העם היהודי במפת מידבא וצעק "איט איז איזראל!!".
לירדני היה דז'ה-וו של צבא ישראלי בתוך טול כרם, ושל התבגרות במחנה פליטים בפרברי עמאן, ואז דחף קלות את דיוויד בניסיון להרחיקו מהפסיפס הנחשק. דיוויד איבד שווי משקל לרגע ונאחז במקטרונו של צאלח. בתוך שניות הפך הקרב המילולי לחילופי אגרופים ודחיפות. המדריך הישראלי ניסה לשווא להפריד בין השניים, ומפת מידבא הפכה לזירת התאבקות.
ים המלח הפך לאדום
צאלח נהדף ונפל על אחד מספסלי הכנסייה שהתנדנד ונפל אחורה וגרר אחריו את כל של ספסלי המתפללים. צאלח התרומם על רגליו, זינק על דיוויד כשהוא צורח "אינעל אבוק יא עארס!", והדף אותו בכל כובד משקלו. רגליו של דיוויד הסתבכו בחבלים השומרים על הפסיפס. ידיו חיפשו אחיזה כלשהיא לפני שראשו יחבוט באבנים הזעירות והיקרות. ואז למד ראשו כי גם רצפת פסיפס ביזנטי מהמאה השישית מכאיבה כשראשך נחבט בה.
גבול דק מאוד. עמק הירדן (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
המכה בין הגולגולת לאבן נשמעה היטב בחלל הכנסייה. דיוויד עיווה את פניו בתחושת הלם וכאב. אחר כך נותר לשכב על רצפת הפסיפס. מגג הכנסייה הביט פרצופו המיוסר של ישו בפרצופו המיוסר של דיוויד. קילוח דק של דם סמיך יצא מראשו של דיוויד והחל לזרום על הפסיפס הצבעוני, חודר אל הסדקים הזעירים של מפת מידבא.
זרם הדם מראשו הפצוע של דיוויד הלך והתגבר. ים המלח הפך לאדום ומשם הלך האדום והתפשט מזרחה ומערבה -מירושלים ועד להר נבו, מהנגב ועד לשכם. כתם הדם כיסה את הפסיפס הנדיר.
מחוץ לכנסייה התרחשה מהומה קטנה. משטרת התיירות הירדנית ביקשה ללמוד פרטים על האירוע, צפירות האמבולנס פילחו את השקט המדברי, אך תוך זמן קצר נעלמו התיירים אל מסעדות השווארמה או אל חנויות המזכרות שהעדיפו כסף על פני פוליטיקה.
בתוך הכנסייה עסקו השומרים בניקוי כתמי הדם הצמיגי מהפסיפס. הדם ניקה את כל אזור הסהר הפורה והפסיפס הבריק בנקיונו. האבנים הקטנות והצבעוניות נצצו בצבע חדש וזוהר. המדריך הישראלי גמר להתנצל בערבית בפני שומרי הכנסייה על אי הנעימות שגרם אחד מחברי קבוצתו. כשיצא אל אור היום הבוהק חשב שלמעשה היתה זאת מתודיקה מושלמת להצגת הבעיה הישראלית-פלסטינית.
- הכותב הוא מחבר הטור "מגלה מקום, משנה מזל"
לפנייה לכתב/ת 
