שתף קטע נבחר

צילום: דנה קופל

לי זה לא יקרה? כך שוכח המוח תינוקת במכונית

איך אפשר לשכוח תינוקת במכונית? האם זה יכול לקרות לכל הורה? הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר איך עובד המוח שלנו על סכמות ידועות מראש ואיך אפשר לפעמים לשכוח דברים ממש חשובים כשהם לא חלק מהסכמה היומיומית

"מותק, איפה הקטן?"

"לא יודעת. הוא לא איתך?"

לשבריר שנייה התחרינו, אני ואשתי, ליבו של מי יצנח לתחתונים מהר יותר. התעשתנו כהרף עין והתחלנו לחפש. האבידה נמצאה כעבור חצי דקה בתוככי הסלון, קורעת לגזרים ספר מרתק אודות המיתולוגיה היוונית. החלפנו בינינו מבט קצר ודיאלוג ארוך וסמוי. הפעם הסתכמה עלות האירוע ב-80 שקלים אבודים. באמת כסף קטן נוכח תחושת ההקלה שהתפשטה ובישרה: זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע.

 

אומר זאת ישירות. הטור הזה לא עוסק במקרה הטראגי מיום חמישי שבו נפטרה תינוקת בת שמונה חודשים לאחר שנשכחה באוטו. הדבר האינטליגנטי ביותר שאוכל לומר אודותיו הוא שאין לי מספיק מידע על מה שקרה שם, ועל הנפשות הפועלות. אין לי תחושות זולת השתתפות בצער הנורא ותקוותי הכנה שיום אחד יצליח האב להשתקם, לסלוח לעצמו ולהמשיך הלאה.

 

הגיבורים של הטור הזה הם כל אותם הורים במדינת ישראל שנחשפו לאירוע מרגע פרסומו. התאונה הכואבת הזו השתלטה ללא ספק על אינספור שיחות סלון והרהורים פנימיים מאז אותו יום. אני משער שרובנו עברנו לפחות שני שלבים בעיכול האירוע – שלב רגשי מיידי ושלב עיבוד מחשבתי מאוחר יותר.

 

התגובה המיידית לאירוע היתה ללא ספק הבעת רגש חזקה. חלקנו חשנו בתחילה זעזוע, זעם, ביקורת, וחלקנו התנסה בשפע רחמים וחמלה אל האב ששכל את ביתו. ההתמודדות האנושית הראשונית הזו נועדה, לעניות דעתי, להרחיק את המקרה מאיתנו, לבודד אותנו ממנו, ולטעת בנו את התחושה – הנכונה בד"כ – ש"לי זה לא יקרה".

 

מאוחר יותר, כששככו מעט הדי הזעזוע והרחמים, אני מניח שרובנו התחלנו פשוט לחשוב על השאלות שעלו בעקבות התאונה. כיצד יתכן שהשכחה נמשכה זמן כל כך רב? האם זה יכול לקרות לכל אחד? אפילו לי? אחדים אולי אף שלפו מזיכרונם את אותם מקרי כמעט-אסון של יומיום, שיכלו להסתיים בנזק חמור ליקר לנו מכל ומאז שמורים היטב בארגז הסודות של המשפחה. בעצם, ניסינו להבין מה קרה שם, כי כך דרכנו בני האדם. קל לנו יותר להניח לאירוע קשה ברגע שהצלחנו להבין אותו. אני אנסה כאן לתרום את חלקי הצנוע למאמץ הזה.

 

מבצעי חילוץ יומיומיים

עשיתי כמה מצוות בחיי לפני שהפכתי לאב, אבל רק מהרגע שנולדו לי ניצני האושר התחלתי להציל אנשים ממוות באופן סדרתי. אני לא מתכוון לכך שהתחלתי להתנדב ב-669, אלא פשוט מתייחס לכל אותם אקטים שבשגרה, שכל הורה בישראל מבצע אותם על ימין ועל שמאל, בלי שרסיס מדליה מוצמד לחזהו.

 

אנחנו מרחיקים את הזאטוטים מתקע החשמל, מושיטים להם יד תומכת כשהם במעלה המדרגות, וברמה הכי בנאלית – אנחנו מאכילים ומשקים אותם בתדירות סבירה, דבר שמשפר במידה מסוימת את סיכוייהם להגיע לביה"ס היסודי. להיות הורה פירושו להתקבל לעבודה שבה כל טעות יכולה להיות פטאלית וכל פספוס עשוי להתברר כקטלני.

 

מצד שני, כל הורה חייב לבנות לעצמו דרך של תפקוד יומיומי רציף ונורמלי מבלי שהחרדות הללו ישתקו אותו. במשימה המורכבת הזו עוזרים לנו שני תהליכים של עיבוד מידע, שמאפשרים לנו לשרוד את כל עומס האינפורמציה והמשימות שמוטח על ראשנו, אבל ברגעים נדירים עשויים לגרום לתקלות מצחיקות, מביכות, או חלילה הרות-גורל: תהליכי חשיבה אוטומטיים וסכימות בזיכרון.

 

בלי קשב: כשהחשיבה הופכת אוטומטית

זוכרים את שיעורי הנהיגה הראשונים בחייכם? עבור חלק מאיתנו מדובר באוסף פדיחות שנעדיף להדחיק. כל לחיצה על הקלאץ', כל סיבוב של ההגה דרשו אז הפנית קשב מרוכזת, וכל כך קשה היה אז לשים לב לשני דברים בו זמנית: כמו למשל, להכניס לרברס בצורה נאותה, ובמקביל לא לקמט את כנף האוטו כשנכנסים לחניה.

 

שנים חלפו מאז והמיומנות הזו הפכה, תודה לאל, לאוטומטית: אנחנו נוהגים בלי לחשוב. אנחנו משתלבים בתנועה, מאיצים, פונים, מחנים, וכל שרשרת הנתונים הזו לא עוברת לרגע דרך המודעות שלנו. מדובר ביתרון אדיר לחיה האנושית, שכן האוטומטיות מפנה אותה למשימות חשובות ותובעניות יותר: להתווכח עם לקוח בדיבורית, לחזר אחרי אהובתך שיושבת לצידך או סתם לזייף בקולי קולות עם הזמר ברדיו.

 

למעשה, רק אירוע חריג בתוככי האוטו ימשוך בחזרה את הקשב אל משימת הנהיגה. לדוגמא: חריקה נוראית בעת החלפת הילוך תעצור באחת את כל שאר המשימות ותגרום לך שוב להתרכז בפיאט החבוטה שלך.

 

העיקרון הזה תופס לא רק למשימות נהיגה, אלא גם לאתגרי ההורות. הורה חייב להפוך חלק מהמשימות המורכבות לאוטומטיות. לפחות עשרים פעם ניהלתי שיחת טלפון אקדמית ומעמיקה עם סטודנט תוך כדי החלפת חיתול ארומטי במיוחד ליורש העצר. כל אם ואב שתצפו בהם בים, בחצר המשחקים או בקניון, מהווים המחשה חיה של התובנה הזו.

 

מה שהופך את התופעה הפסיכולוגית הזו לגורם סיכון פוטנציאלי הינו הדרישה החברתית הסמויה והנבזית מההורים לתפקד במקביל. שפע פיתויים ותביעות של תרבות הצריכה הופכים את הלחץ הכלכלי על ההורים לעצם חונקת בגרון, והם נאלצים לעבוד יותר ויותר שעות (הפיכת תשלומי המטפלת להוצאה מוכרת? הס מלהזכיר!), מה גם שאם או אב שיחליטו שאינם עובדים מתוך בחירה אלא "סתם" מגדלים את ילדיהם, יזכו לגינוי חברתי גורף – לא לפתח קריירה ולהגשים את עצמך בשנות האלפיים? פויה!

 

כתוצאה מכך, הורים נאלצים יותר ויותר לגדל את ילדיהם "על הדרך", במקביל, בנוסף ל... ביחד עם... הם לוקחים אותם לעיתים לעבודה, לסידורים, לבילוי, נתקלים במבטי ביקורת עוקצניים, וממשיכים הלאה.

 

והילדים האלה עושים בלאגן, מציקים, מנדנדים – אבל כך לפחות הם מכריזים על נוכחותם, ומושכים את תשומת הלב שלנו אליהם. למעשה ההסתברות הגדולה ביותר שלא תפנה קשב לילד היא כאשר הוא שקוע בטלויזיה, או ישן.

 

"מי בכלל זוכר איזה שיער היה למלצר?" – על תפקידן של סכמות הזיכרון

בוקר אחד היה עלי לשנות את מסלול הנסיעה הרגיל שלי – קודם לעבור בסופרמרקט ורק אח"כ לשים את הילדים בגן. הבוקר התקדם כרגיל, הילדים הואכלו, הולבשו, נארזו בחגורות הבטיחות, והמכונית הפליגה לה כרגיל... אל גן הילדים. רק באמצע ההרצאה הראשונה נזכרתי שהייתי צריך לקנות כמה מצרכים.

 

למה זה קורה? כי המוח שלך מתוכנת לייעל את תהליך החשיבה שלך במידה מקסימלית, ולשם כך הוא יוצר תסריטים קבועים בזיכרון, שמנחים אותך כיצד לתפקד בכל רגע, ומפנים אותך לאתגרי מחשבה מסובכים יותר, כמו פתרון בעיות וקבלת החלטות. כשאתה נכנס למסעדה בתל אביב, אתה לא יושב ותוהה: מה עושים עכשיו? מופעלת אצלך "סכימת המסעדה" – צריך למצוא מקום, לאתר מלצר, לבקש תפריט, להזמין את המנות ולשלם מחיר מופקע. כל דבר שלא קשור לאותו תסריט פנימי מתוכנת ימחק מהמודעות ומהזיכרון.

 

בדיוק כמו בסעיפים הקודמים, לחיסכון המנטלי הזה יש יתרונות אדירים, אבל יש לו גם מחירים. לא מעט מחקרים בפסיכולוגיה משפטית הראו שכאשר עדים נדרשים לשחזר בפרוטרוט אירוע מסוים מהעבר, הדיווח שלהם הוא כללי, גס, מעורפל ומשמיט שפע פרטים מרכזיים (למעשה, במקרים מסוימים אף הוכח שניתן "לשתול" מלאכותית אצל עדים פיסות מידע שלא היו ולא נבראו).

 

כמה מילים לסיום

אני באמת לא יודע מה קרה שם, באותו יום חמישי שחור. האם הופעלה שם סכימה אוטומטית של "נסיעה לסידורים" שהשמיטה את הפריט יוצא הדופן? אולי. רובנו חמושים בתחושה המגוננת שדבר שכזה לא יכול לקרות לנו. אני מניח שרובנו צודקים. ועדיין, אינני יכול להשתחרר מהתחושה שמקרה כזה ואחרים הם המחשה קיצונית מאוד ויוצאת דופן של תהליכי חשיבה ותקלות חשיבה שבבסיסם הם נפוצים ויומיומיים. אני לא יכול להניח לתחושה שהמקרה האחד הזה שופך אור שחור על תופעה שהיא רחבה בהרבה ממנו – העומס השוחק והתובעני המוטל על הורי המאה ה-21.

 

שלא נדע עוד צער.

 

  • גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

לטורים נוספים של גיל ונטורה:

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שוטר ליד האוטו שבו נשכחה התינוקת
צילום: חגי אהרון
מומלצים