בין כתום לירוק

טעות גדולה היא לתקן עוול אחד באחר. אמת פשוטה זו חייבת להנחות את קובעי המדיניות בכל עת שבה הם נדרשים להכריע כיצד לתקן עוולת מהעבר, גדולה ככל שתהא. אך מאידך, החשש מיצירת עוולות קטנות בדרך, איננו יכול לכפות את הנצחתה של זו שכבר נעשתה, בייחוד אם מדובר בעוול משמעותי וגורף שמשפיע ישירות על אנשים רבים.

שנתיים תמימות חלפו מאז סולקו מתיישבי גוש קטיף מבתיהם וטרם זכו לראות בהתממשות הבטחת ה"פתרון לכל מפונה". בעוד שעבור מרבית אזרחי ישראל ההתנתקות היא פרק היסטורי, עבור המפונים, היא מציאות מתמשכת שסופה אינו נראה לעין. לאלה שטוענים שמציאות זו נכפתה עליהם כיוון שלא נשמעו לצו המדינה בשעתו ולא פנו מיוזמתם למנהלת סל"ע, נאמר, ששנתיים אחרי, מפונים מרצון ומפונים מאונס כאחד, עודם ממתינים לפתרון המיוחל.

כמי שנושא איכות הסביבה, אהבת הארץ והמערך האקולוגי שלה קרוב לליבו מאוד, אני יכול להבין את הטוענים נגד הקמת יישוב חדש בחבל לכיש. בנסיבות אחרות, אף אני הייתי בוחן את העניין בזהירות רבה. אך כשאני נפגש באופן יומיומי עם אנשים שמזה שנתיים שומעים כי בעוד חודש, חודשיים וכן הלאה, יקבלו את המפתח למשכנם הקבוע, אך עדיין מטלטלים מפקיד אחד למשנהו, אינני יכול שלא לבכר את מצוקתם.

אינני יכול לעמוד מנגד ולשכנעם שהשמירה על נופי חבל לכיש עדיפה על שיכונם בבתי קבע. אינני יכול לנמק בפניהם, כי השמירה על האיזון האקולוגי בחבל היפהפה, חשובה מהחזרתם למסלול חיים נורמלי. בעת הזו מבחינתם, הכל מתמצא בשאלה "מתי כבר נחתום?" מתי יזכו לסיים את ההליכים הביורוקרטיים ולזכות בשגרה אזרחית.

לו המדינה השכילה בשעתו, להמציא פתרונות ראויים ולא היתה נפנית, כאחוזת בעטה, לסלק את המתיישבים היהודים מחבל עזה, כי אז לא היינו נקלעים כלל לסיטואציה זו. לו ההסתייגות שהגשתי לחוק יישום ההתנתקות, שהתנתה את הפינוי בכך שיוצגו פתרונות חלופיים, לא היתה נדחית במחי יד על-ידי קברניטי ההתנתקות, כנראה שעניין ההתיישבות בלכיש לא היה עולה כלל. אך לא כך היה וכיום, שנתיים לאחר שגורשו מבתיהם, נאלצים המפונים לחפש אחר דרכים מגוונות לתאר בפני אותם הקברניטים ויורשיהם את מצוקותיהם.

בימים אלו ממש ביקרתי בתערוכה שמקיימים מפוני היישוב גני טל, לרגל שנתיים לפינויים, והתקשתי למצוא מילים לנחמם. ואם כך, כיצד נוכל למנוע את הפתרון היחיד שנמצא בהישג יד עבור המפונים – יישובם בלכיש?

אך לא רק סבלם המתמשך עומד לנגד עיני. כמי שמצוי בקרב המפונים והציבור עליו הם נמנים, אני רואה מקרוב את ההשלכות החברתיות של ההתנתקות ואני חושש מתחושות גוברות של חוסר אמון במדינה ובמוסדותיה. כבר כיום, ישנם כאלה שמצהירים, כי אינם מכירים עוד במדינה. בימים שהכל מדברים על ירידת המוטיבציה לשרת בצה"ל, הדבר צריך להדיר שינה מעיננו. אם נמשיך ונתמהמה בהסדרת מצבם, במו ידינו נחזק מגמות אלו.

בבואנו לדון בסוגיית חבל לכיש, עלינו להתייחס בכובד ראש לעניינים אלו ולהימנע מהמשך הטבעתם של המפונים בבירוקרטיה האינסופית. יתרה מכך, אם נמנע מלעכב את הפתרון המוצע ונשכיל לקחת חלק בהוצאתו לפועל, יהיה בידינו למנוע פגיעות סביבתיות נרחבות יתר על המידה.

איש איננו מבטיח כי בהתחזקות המצוקה, לא יופיעו ראש ממשלה או שר פנים שיכריעו לאלתר לטובת פתרון זה, תוך התעלמות מוחלטת מענייני הסביבה. על-כן, מוטב להיות שותפים, תוך מציאת הפתרון האופטימלי. מעבר לכך, יש לקחת בחשבון את האפשרות של השתלטות זוחלת של קרקעות החבל על-ידי אוכלוסיות אחרות, שלא נותנות את דעתן בענייני איכות סביבה ואינן פועלות להשגת אישור רשויות התכנון.

אך יותר מכל, יש לזכור כי זמן הפציעות בהתנהלות המדינה בעניין המפונים חלף ממזמן.

ניר פפאי: מרשם להרס

בימים אלה מקדמת הממשלה בקצב מואץ את התיישבות חבל לכיש בכלל, ובתוכה הקמת היישוב מרשם. לא רבים מכירים את האיזור היפהפה הזה, למרות שהוא נמצא ממש בטבורה של ישראל. אולי דווקא משום שהוא מבודד יחסית, שמר חבל לכיש שבדרום שפלת יהודה, על מאפיינים של "ארץ בראשית".

זהו מרחב המתאפיין ברצף שטחים פתוחים נרחבים שקשה למצוא כמותו בישראל, המכיל שפע ערכי טבע, נוף ומורשת אדם. מבחינה אקולוגית נודעת לו חשיבות עליונה, מאחר ובאזור זה מצוי המגוון הביולוגי הגבוה ביותר בארץ. לרצף השטחים הפתוחים הנרחב והייחודי של חבל לכיש חשיבות מעבר לרמה המקומית, גם עבור מערכות אקולוגיות אחרות שמצפון ומדרום לו.

בעונות החורף והאביב מושך אליו חבל לכיש מטיילים רבים בזכות מרבדי הפריחה, שהבולטים שבהם הם של הכלניות והנוריות אשר צובעות את המרחב כולו אדום. הביקוש לפעילויות פנאי ונופש בשטח הפתוח – טיולי אופניים, טיולים רגליים ועוד – הולך וגובר בשיעור ניכר בשנים האחרונות.

ממשלת ישראל עדיין לא הפנימה כי מדינת ישראל, צפויה בשנת 2020 "לזכות" בתואר המפוקפק כמדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי. עובדה זו מחייבת את הממשלה לשנות את מדיניותה בכל הקשור לניהול השטחים הפתוחים, מדיניות שמוסדות התכנון כבר אימצו מזמן. מדיניות התכנון דוגלת בחיזוק ישובים, בפיתוח בתוך הקיים ובצמוד אליו, תוך שמירה על רצף של השטחים הפתוחים. חשוב להבין כי פרט לנזקים הסביבתיים החמורים המלווים, כל הקמת יישוב חדש, על התשתיות הנלוות הנדרשות לו כגון כבישים, חשמל, ביוב ומים, התורמים רבות לזיהום האוויר, הקרקע ומי התהום, גם עולה למדינה- כלומר לנו, האזרחים, הרבה מאד כסף.

החלטות הממשלה להקמת היישוב מרשם בחבל לכיש מקוממות עוד יותר, בשל העובדה שמדובר ביישוב מיותר לחלוטין. פחות מ-300 משפחות רשומות כמעוניינות לגור בחבל לכיש כאשר ההיצע בישובים קיימים מאושרים באיזור ובצמוד להם עומד על כ-4,000 יחידות דיור. 

לדוגמה, בישוב שקף מתוכננת הרחבה של 150 יחידות דיור, באמציה מתוכננות שתי הרחבות הכוללות יחד 265 יחידות, בישוב שומריה הרחבה של 150 יחידות, בישוב כרמית הנמצא מעט דרומית תוכנן ואושר להקמת 3,000 יחידות וביישוב החדש חרוב, הנמצא בסמוך לישובים הקיימים שקף ואמציה, מתוכננות לקום כ-225 יחידות, היכולות לתת מענה הולם לכל המתיישבים המיועדים למרשם. כבר כיום, ללא ההרחבות, קיים ביישובים באזור מספר לא מבוטל של יחידות דיור שרק מחכות לדיירים.

למרות נתונים אלו, הופקדה לאחרונה להתנגדויות הציבור התכנית לישוב מרשם, בו מתוכננות כ-390 יחידות דיור, העתידות לפגוע קשות בערכי הטבע והמגוון הביולוגי העשיר הקיימים בלב השטח. היישוב בפועל נועד לתת מענה ללא יותר מעשרות בודדות של משפחות, שיכולות בקלות להצטרף לאלפי יחידות הדיור הנמצאות כבר בשטח, ועברו את הליכי התכנון. האם לאור נתונים אלה צריכה הממשלה לתת "מרשם" בטוח להרס האיזור?

ניתן וראוי לתת מענה הולם למתיישבים, תוך חיזוק הישובים הקיימים ומבלי לפגוע בשטחים הפתוחים האיכותיים של מזרח לכיש. פתרונות אלה הינם זמינים יותר, זולים יותר וסביבתיים יותר. במדינת ישראל המצטופפת והולכת, חבל לכיש הוא נוף חריג. מרחביו הטבעיים ורחבי הידיים שנשמרו עד כה מאויימים להירמס תחת הבטון והמלט.