הבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני הלך לעולמו

במאי הקולנוע האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, אחד הבמאים האיטלקים המפורסמים ביותר בכל הזמנים ומאחרוני הנפילים של הקולנוע האיטלקי, הלך לעולמו אמש (ב') בגיל 94 בביתו שברומא. דבר מותו של אנטוניוני נודע יום אחד לאחר מותו של עוד אחד מגדולי הבמאים, הבמאי השבדי אינגמר ברגמן.

"עם מותו של אנטוניוני אנחנו נפרדים לא רק מאחד מגדולי הבמאים, אלא גם מאמן הקולנוע המודרני", אמר ראש עיריית רומא, וולטר ולטרוני, בהודעה שפרסם. הלוויתו של אנטוניוני תתקיים ביום חמישי בעיירת הולדתו פררה, בצפון-מזרח איטליה.

אנטוניוני עם ג'ק ניקולסון בטקס האוסקר ה-67 (צילום: איי אף פי)

הקריירה של אנטוניוני, שהשתרעה על פני יותר משישה עשורים, כללה 20 סרטים בלבד, מועמדות לאוסקר על הסרט "יצרים" ותהילה עולמית בזכות הסרט "אוונטורה". ב-1995 העניקה האקדמיה האמריקנית לקולנוע לאנטוניוני פרס אוסקר על מפעל חיים.

אנטוניוני היה מראשי הזרם המודרניסטי בקולנוע. ביצירתו, המציאות החיצונית משמשת אמצעי לתיאור עולמו הפנימי של הגיבור, בדרך כלל נציגו של האדם המודרני החי בעולם מלא בדידות וניכור.

אנטוניוני עם אשתו אנריקה פיקו בתמונה מ-2002 (צילום: איי.פי)

אנטוניוני נולד ב-1912 באיטליה. בצעירותו למד כלכלה באוניברסיטת בולוניה, אולם עקר לרומא בהיותו בן 27 והחליט ללמוד קולנוע. עד מהרה החל ליישם בעבודה מעשית את התעניינותו בנושא האמנות. בראשית דרכו יצר סרטים תיעודיים וסרטי תעמולה, וכן שימש כמבקר קולנוע וכתסריטאי. סרטו העצמאי הראשון "יומן אהבה" (1950) כבר שיקף את סגנונו האישי המיוחד, השונה מהקולנוע הניאו-ריאליסטי של חשובי היוצרים באותה תקופה. מכאן ואילך שמר על טביעת החותם האמנותית שלו הניכרת בכל סרטיו.

במהלך שנות החמישים יצר שלושה סרטים נוספים: "אישה ללא עתיד" (1953), "הידידות" (1955) ו"הזעקה" (1957). בכולם הלכה והתחזקה התמה המרכזית של יצירתו - תהליך חיפוש הזהות של האדם המודרני המנסה למצוא מטרה ומשמעות לחייו. בשלושת הסרטים מתקיימים הגיבורים בתחושת אשם בלתי מוסברת, כלואים במצב חסר פתרון, מנוכרים לעצמם ולסביבתם.

בשנת 1960 הוקרן סרטו של אנטוניוני, "אוונטורה" (1959), בפסטיבל קאן והוציא לו מוניטין בינלאומי כאחד מחשובי הבימאים בקולנוע המודרניסטי. גם בסרטיו הבאים - "הלילה" (1960), "ליקוי חמה" (1962) ו"נקודת זבריצקי" (1967) הוסיפה להתעצב תפיסתו האסתטית והתכנית. בניגוד לקולנוע הניאו-ריאליסטי של תקופתו, שבו התמקדה האמירה האמנותית בתיאור המציאות החברתית והיבטיה הסוציאליים, הרי שאנטוניוני ביכר להתעמק דווקא בנפש הגיבור ובאופן שהלה חווה את אותה מציאות. למעשה, המרחב החיצוני, בין אם מדובר בנופי טבע או בנופים עירוניים, שימש את אנטוניוני ככלי לשיקוף מצב נפשי, כאמצעי לבניית תודעה אנושית רצופת ייסורים ובדידות שאין ממנה מוצא.

יחסו של אנטוניוני לצופה היה תובעני מאוד, היות ולא ניסה ליצור הזדהות עם גיבוריו, אלא תחושה הפוכה של ניכור כלפיהם. ברבים מסרטיו יצר לשם כך שוטים ארוכים ומסובכים, לעתים מתוך כוונה ברורה להקשות על הצופה בחיפושיו אחר מסגרת סיפורית רגילה. למרות שהקהל התקשה לעכל את הסרטים יוצאי הדופן, זכו עד מהרה להכרה כיצירות מופת, ובשנת 1995 אף קיבל אנטוניוני את פרס האוסקר על מפעל חיים.

עוד מסרטיו: "המדבר האדום" (1964), "שלוש פנים" (1965), "יצרים" (1966), "זהות גנובה" (1975), "המסתורין של אוברוולד" (1979), "זהותה של אישה" (1982), "מעבר לעננים" (1995).