רבנים, הגיע הזמן לצאת נגד הייבום

ברכה (שם בדוי) היא אשה מבוגרת, אשר התאלמנה בצעירותה מבעלה הראשון, והתגרשה מבעלה השני. כעת ביקשה ברכה להתחתן בפעם השלישית, ולצורך כך היגיעה עם בחיר ליבה להירשם ברבנות.

הפקיד החרוץ חיטט קצת בעברה של ברכה, וגילה כי לברכה יש בעיה לא פשוטה, אותה היא סוחבת שנים רבות, מבלי שידעה על כך כלל. מתברר כי הבעל הראשון של ברכה נפטר ללא ילדים. על פי ההלכה, אישה שמתאלמנת מבעל שמת ללא ילדים צריכה להתייבם, כלומר: להינשא לאחיו של הבעל, על מנת להקים שם למת. במידה ואחיו של הבעל ממאן לעשות זאת, או כפי שנהוג לעשות היום בכל המקרים, האשה עוברת טקס של חליצה אשר משחרר אותה מתלות באחיו של הבעל המת, ומשחרר את האח מאחריות כלפי אחיו המת.

נחזור לסיפור שלנו. ברכה התאלמנה מן הבעל הראשון והיה אסור לה להינשא לאחר מבלי לקבל חליצה מאחיו של המת, אולם היא לא הכירה את ההלכה והדבר נעלם מעיני הרבנות. כיוון שכך נישאה ברכה בטעות ומבלי שהיה מותר לה לגבר אחר. למרות שהיא כבר התגרשה מן הגבר השני, היא לא נפטרה מן החובה שלה כלפי הבעל הראשון - המת. עתה, שלושה שבועות לפני המועד שקבעה ברכה לחתונתה, היא חייבת לחפש אחר אחיו של הבעל הראשון כדי שיחלוץ לה, וישחרר אותה מחובתה.

המירוץ אחר החליצה

לכאורה לא צריכה להיות כל בעיה לקבל את החליצה מאחיו של הבעל הראשון. מדוע שיסרב אחיו של הבעל המת לשתף פעולה עם האלמנה? כמובן, זאת בתנאי שנמצא את אחיו של הבעל הראשון, שהוא יסכים לעשות זאת (ולא ידרוש למשל סכום גבוה תמורת השירות שהוא עושה עבור האשה), ושהוא יהיה מסוגל לעשות זאת (כלומר,שהוא לא בגדר שוטה, צמח וכד'). ובכן, במקרה הזה נפל האח שלנו לקטגוריה של מי שאינו מסוגל לחלוץ.

מדוע? מכיוון שעקב מחלה קשה שכב מחובר לדיאליזה והיה כרות רגליים מן הברכיים ומטה. בשביל לקיים את טקס החליצה צריך אחיו של המת לנעול סנדל מיוחד ולחלוץ אותו. מי שאין לו רגל לא יכול לקיים את הטקס, ועל כן האח ששכב במחלקה סיעודית לא יכול היה לשחרר את אלמנת אחיו מלפני עשרות שנים.

מעבר לכל זאת (ולמזלה של האשה), האח לא היה יכול לייבם את האשה, גם אם רצה בכך, מכיוון שהמחלה אף פגעה ביכולת כוח הגברא שלו. נמצא שהאח לא היה יכול לייבם ואף לא לחלוץ. פקיד הרבנות שלח את האשה לבית הדין לברר איך פותרים את הבעיה. הדיינים היו נבוכים.

סוף טוב הכול טוב. נמצא הדיין, שהיה מוכן להתיר לאשה להתחתן, והכול בא על מקומו בשלום. זאת, על סמך העובדה שהכריתה של רגליו של האח נעשתה רק מן הברכיים ומטה. בחלק שנשאר מן הרגל עדיין היה אפשר לקיים את טקס החליצה. בנוסף, מצא הדיין המלומד עוד סעיפים וטעמים להסתפק אם בכלל היתה האשה נשואה לבעל הראשון, וכך לכל הדעות ניתן היה לקיים את הטקס ולשחרר את האשה. הנה לנו דוגמא של דיין שפעל במרץ ועזר לאשה להינשא לאיש עמו ביקשה לקיים חיים משותפים.

כאשה דתיה אני מכופפת עצמי למסגרת ההלכה. מעבר לזאת אני גם מעריכה ומבינה את חשיבות הדינים הללו בעולם של פעם, בו היה זה זכות וחסד לאשה שאחיו של בעלה המת אסף אותה אל תוך ביתו.

אולם אני סבורה, כמו הרבה אחרים, שיש הלכות שמסיבות שונות אינן צריכות להיות מיושמות כיום. פוסקי הלכה נועזים קבעו כבר לפני שנים רבות שחולצים ולא מייבמים, אבל הגיע הזמן ללכת צעד נוסף. הגיע הזמן לקבוע בצורה כלשהי שלא נזקקים לייבום בכלל. זאת, אם בצורה של תנאי מלפני הנישואים, ואם בצורה של תקנה כללית של רבני הדור שנישואי הצדדים הם על דעת זה שהבעל לא מת בלא ילדים, והאישה לא נופלת כזקוקה בפני היבם. האם יקומו רבנים לעשות זאת או שנצטרך לחכות לנשים תלמידות חכמים שיתארגנו לקדם את הנושא הזה? 

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390.