לא מאמינה שזה קורה לה
לשימרית רובין לקח הרבה זמן להבין שמוזיקה זה לא רק תחביב. ביום שגילתה שאפשר לעשות מזה קריירה היא התחילה לבכות. היום היא נותנת לכם להקשיב לשיר שלה
כששימרית רובין גילתה שהיא יודעת לשיר, היא התחילה לבכות כי היא לא האמינה שהיא ביזבזה כל כך הרבה זמן. רובין מגיעה היום (ג') לתוכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס ברדיו תל-אביב, ומקבלת הזדמנות ראשונה עם השיר "בדרך הביתה". תוכלו להאזין לו כאן.
רובין, מעצבת גרפית במשרד פרסום, חגגה לפני שבועיים את יום הולדתה ה-27, וממש לפני יומיים עשתה את הדרך מבאר יעקב, ועברה לגבעתיים. "זו הפעם הראשונה שאני יוצאת מהבית. יש משהו מאוד קיצוני בבאר יעקב אם משווים אותה לתל-אביב", היא מספרת.
למה החלטת לעזוב את הבית רק עכשיו?
"אני סטודנטית והתרגלתי לעבודות שהיו לי. לא יכולתי להירגע ממש, ולא היה לי זמן או אמצעים לזה".
ומתי התחלת לשיר?
"בגיל ארבע. הייתי מסתובבת עם טייפ קטן על הכתף ומקליטה את עצמי כל הזמן. עדיין יש לי את הקלטות. אבל זה לא התגלגל משם. תמיד הייתה לי אהבה מאוד גדולה למוזיקה ולשירה, אבל לא עשיתי את זה כי לא חשבתי שאפשר לעשות עם זה משהו. בצבא בכלל הייתי מורעלת תותחנים, וגם כולם אמרו לי שאי אפשר לעשות מקצוע ממוזיקה. בכל מקום שהלכתי וזמזמתי משהו עם הרדיו, אז אנשים אמרו לי: 'וואו איזה קול יפה יש לך, למה את לא עושה עם זה שום דבר?'.
"אז יום אחד החלטתי שאני צריכה לבדוק את זה. הלכתי למורה לפיתוח קול ונפגשתי עם חיים צינוביץ', והשמעתי לו כמה סקיצות שהתחלתי לעשות בבית. בלי פלייבק ובלי כלום. אמרתי לו להקשיב לזה ולהגיד לי מה הוא חושב. והוא אמר לי: 'תקשיבי, מה את עושה? למה את לא עושה עם זה שום דבר?' לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. והוא שלח אותי למורה לפיתוח קול".
ואז הבנת שאת רוצה ממש להשקיע?
"התחלתי לבכות כי לא האמנתי שביזבזתי כל כך הרבה זמן. המורה הכריח אותי לעבוד בתחום המוזיקה. הלכתי לנסות את כל המועדונים של המלצרים המזמרים, ועבדתי במקום אחד בתל-אביב, וזו הייתה השנה הכי מגעילה בחיים שלי. העבודה הייתה מזעזעת והלכתי לשם רק כדי לעלות על במה. אבל קיבלתי שם יותר ניסיון והמון מחמאות, והחלטתי שאני מנסה את המזל שלי. בהתחלה ניסיתי לפתוח דף באתר במה חדשה. טקטסים אני כותבת מאז שאני ילדה קטנה, ולדעתי יש לי יותר מ-400 טקסטים. בשנתיים האחרונות עשיתי שכתובים מטורפים. כדי שפשוט אבחור מה בא לי לעשות. והיום יש לי בסביבות ה-300 טקסטים מוכנים לעבודה".
ומה קרה הלאה?
"בסוף מצאתי הרכב רוק שחיפש זמרת והם נורא אהבו את מה שהם שמעו. התחלנו לעשות חזרות והופעות והייתי כולי בשוק. כל התקופה הזו, אני בכלל לא מאמינה שזה עובר עליי. זה היה משהו תחביבי. עד עכשיו, כל פעם כל פעם שמישהו מחמיא לי, אני אומרת 'באמת? זה באמת יפה?' זה בכלל לא מובן מאליו. גם מצאתי מפיק מדהים בשם רוני אמיר, שיושב בירושלים והוא נורא מוכשר. ביקשתי ממנו לעבוד אית על איזו הפקה שאני בכלל עדיין לא יודעת מה המסגרת שלה. התלבטתי בנוגע לעבודה איתו כמעט שמונה חודשים עד שהתחלתי. רק בגלל המיקום והנסיעה לירושלים כל פעם", היא צוחקת, "החיבור בינינו היה כל כך מוצלח. שבמשך חמישה חודשים נסעתי כל יום שישי בשש וחצי בבוקר לירושלים וחזרתי באוטובוס האחרון באותו יום. למדנו המון מהתהליך הזה".
ובסוף תעזבי את המשרד פרסום? תפתחי קריירה?
"אני מעדיפה לעבוד בצניעות, בשקט ובבית שלי. הכי חשוב זה להמשיך, ליצור גב חזק של כמה שירים, לראות בכלל אם יש לזה עוד עתיד ולאסוף תגובות. אני עובדת מאוד באיזי, ולא לחוצה. ברור שאני רוצה שכולם יכירו ויהיה לי מארז שמתאר את הקווים של הדמות שלי ואת החיים שלי. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אבל אני לא רצה. לשום מקום".
