כמו סקס פולני
הגמר של "לרדת בגדול 2" היה צפוי כמו סקס פולני, אבל בשונה ממנו גם ארוך ובלתי נגמר. סמדר שילוני חזרה כדי לספר שערוץ 10 גם ירד, ובגדול
הרגעים האחרונים בתוכנית הגמר של "לרדת בגדול 2" הביאו איתם, לפני הכל, תובנה מרעננת ונעימה אחת: היה לגמר הזה סוף. אני יודעת, לא כולכם שרדתם את כל הדרך לשם. חלקכם כשלו בדרך, חלקכם נפלו גם מהאלונקות שעליהן העמסנו אותם. חלקכם פשוט התייאשו והלכו להתקלח או לשתות בירה או להתייחד עם המשפחות שלהם. חלק מכם התחיל לפקפק בעובדה שאי פעם זה יגמר, וטען שמדובר בקונספירציה, או שהרולר הוא אגדה אורבנית שלא תתגשם לעולם. אבל אני נשארתי שם עד הסוף, ספגתי כל דקה (טוב, חלק הרצתי קדימה), ונשארתי כדי לספר. זה נגמר.
אלא שהידיעה הנחרצת הזאת התחלפה די מהר בתהייה אחרת, מבלבלת לא פחות: איך זה שהאשה הנחמדה של צביקה, להלן הזוכה, או הילדים שלו, שקפצו עליו עם הכתרתו, המאמנים, ציפי שביט, החברים לתוכנית, איך זה שאף אחד מהם לא נתן בו מבט בוחן, מישמש בזקנו ושאל את עצמו רגע, צביקה זה, בגרסתו הנוכחית, הוא לא קצת אנורקס? זה לא קצת מסוכן? האם מישהו מתכוון לעקוב אחריו גם אחרי התוכנית? האם מישהו סיפר לו שזה נגמר? לא, כי אם זה ימשיך ככה, בכלל לא בטוח שיהיה את מי להביא לגמר של העונה השלישית.
התשובה היא לא, אגב. לאף אחד זה לא ממש הזיז, ואולי אני סתם קטנונית. אחרי הכל, באנו לפה כדי לרדת במשקל, וזה מה שעשינו. הסדרה שהיא-היא "הישרדות" הישראלית (כלומר מתמודדים שמחולקים לשתי קבוצות, מופרדים מהציוויליזציה, מבצעים משימות, מדיחים מתמודדים וכולם יורדים במשקל), הצליחה לרקוד על כל החתונות וגם לשרוף לא מעט קלוריות רגשיות מפחמימות ריקות על הדרך. כמו רוקי בלבואה שרץ על כל המדרגות, גם "לרדת בגדול 2" סיפקה את הסיפור האמריקני המתנשף, הקסם, התקווה. אפשר לנצח את המשקל. כל מה שצריך זה הרבה רצון, אנשים טובים שיתמכו בך, מישהו שימלא את המקרר שלך ביוגורט, וערוץ שנורא רוצה להיות ערוץ 2.
בדרך למטה
שלא יהיה לכם ספק. אני לרגע לא מזלזלת בהישג המדהים של המתמודדים בתוכנית. הם קיבלו את עצמם בחזרה. אבל אנחנו? התיק שלנו ייסגר כשהרופאים יגלו, באיחור, שגידול הבנאליה התפשט לנו בכל הגוף, ועצר את אספקת הדם למוח. הכל בגמר הזה היה צפוי ודביק כמו סקס פולני, ולהבדיל ממנו ארוך, כל כך ארוך. המתחרים פסעו במצעד הקילוגרמים, שבסופו נעמדו בשורה וייחצנו את המראה החתיכי החדש שלהם כמו תמונת מחזור מתקנת, שמצרפת אותם רשמית לשאר האנושות. מוטי, המתמודד שלא הגיע לגמר אבל הפסיד הכי הרבה קילואים, נתן את "אלוהים שלי רציתי שתדע, שאני אוהב אותך", סוג של 'שמע ישראל', אני מניחה, וצביקה בלבואה חתם את תוכנית הגמר בשיר הלל למשפחה. משרד יחסי הציבור של ג'ורג' בוש לא היה מסכם את זה יותר טוב.
את הצד החזק סיפקו, כרגיל, נקודות המגע הפסיכולוגיות-אינטימיות באמת. בכל זאת מדובר באנשים ששינו את החיים שלהם ב-180 מעלות, מה שאומר שגם היחסים שלהם עם הקרובים אליהם עשו סיבוב פרסה עצבני. אנשים שלכו תדעו מפני מה הגנה עליהם שכבת השומן שהם השילו, ובאיזה קרבות הם יאלצו להתמודד מעכשיו והלאה. זה כבר התחיל: שירי, הפיינליסטית, נפרדה מבעלה ועברה לגור בבית של ההורים. צביקה גילה שהוא מסוגל לתפקד כאבא לילדים שלו, וגילה את האבא שלו עצמו. גרי הבטיח לסבתא שלו נין. בסיפורים האלה, ולא משנה כמה העורך ילחץ על הסלואו-מואושן, אפילו "ה-גמר ה-ג-דול" לא יכול לחבל.
אין ספק, בשביל המתמודדים שהשתתפו בתוכנית, מי יותר ומי פחות, הגמר הזה הוא התחלה חדשה. אותי, הצופה מהצד, הגמר הזה לוקח עוד סנטימטר למטה, עמוק לאדמה, הוא עוד שורש שנתחב לאפו של החלום על ערוץ 10 אלטרנטיבי, מחתרתי משהו, מודע ולא מלוקק. במקום שבו היה נעוץ החלום הזה, מתנוסס עכשיו קופי-פייסט של ערוץ 2. מעושה כמו החיוך הנצחי והמעיק של ציפי שביט, מתיש כמו דיווש במקום בשיעור ספינינג אינסופי, ומתוק כמו קינוח אחד יותר מדי. מופתעים? אל תהיו. תמיד נשאר עוד לאן לרדת, ובגדול.
