בין טעות להטעיה
האם מנהיגי השמאל, בניגוד לחבריהם מימין, קמו והתנגדו לגילויי סרבנות? המציאות מורה אחרת. עוזי לנדאו עונה לנחום ברנע
האם התקשורת תמיד אשמה, כמו שרבים מאתנו חוזרים ומטיחים בה? האם התקשורת מוּטה? שמאלנית? בירור סוגיה זו דורש ודאי עבודה רצינית של מחקר, שתיעשה על-ידי אנשים אובייקטיביים, אם יש כאלה. אני נדרש לשאלה דווקא כשאני נתקל ברשימותיהם של עיתונאים רציניים, ומוצא בהן "עובדות" שהן במקרה הטוב טעות, ובמקרה הרע – הטעיה.
דבר כזה קרה ביום שישי החולף. בעניין רב קראתי את רשימתו הקולחת כתמיד של חתן פרס ישראל לעיתונות, נחום ברנע, בידיעות אחרונות. הכותרת "הם מפחדים” כוונה להצביע על פחדנותם של מנהיגי הימין לגנות את מעודדי הסרבנות, (מדובר בסירובם של כמה מחיילי צה"ל לגרש שתי משפחות מבתיהן בחברון), בהשוואה לאומץ הלב הציבורי שהופגן במקרה דומה (האמנם קרה מקרה דומה?) בשמאל.
אחרי שתי הפסקאות הראשונות אתה לומד מברנע: מנהיגי הימין מפחדים. בשלישית הוא מספר שכאשר גאה גל הסרבנות מן השמאל "קם יוסי שריד... ובעט בסרבנים בכל כוח לשונו..." והוסיף ש"מה שבטוח, אומץ הלב הציבורי שהפגין שריד אזל לחלוטין במחנה הלאומי."
ובכן, אין אנו חלוקים באשר לחדות לשונו של שריד, רק העובדות מעט שונות. כך עולה ממאמר שפרסם עיתונו של ברנע ב - 27.6.90, עליו חתומים שריד ויאיר צבן. "שלא ייאמר שלא הוזהרתם מראש", כתוב שם, "אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים. וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה... היום בו תינתן פקודת הטרנספר, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל, יהיה גם היום של סירוב פקודה..." לא זכור לי שברנע התייחס אז למנהיגי השמאל באורח מזלזל, אבל כמובן, יכול להיות שאני טועה.
מדוע חשוב לציין את הדברים? פעם אחת, בגלל ההסתברות. מי שגילית אצלו אי-דיוק משמעותי אחד, למדוני מורי בשנות לימודי באקדמיה, הזהר מלהסתמך על דבריו. אחרי הכל, כבר אינך יכול להיות בטוח שאין במאמרו עוד אי-דיוקים שאתה, פשוט, עדיין לא עלית עליהם.
פעם שנייה, ראוי לציין את הדמיון המפתיע בין המלים שנאמרות בלהט האידאולוגיה מימין ומשמאל. הרי גם בימין היו מי שכמו שריד חשבו כי היום בו תינתן פקודת הטרנספר, שהיא בלתי חוקית בעליל, יהיה יום של סירוב פקודה, ונתנו לכך ביטוי דומה לזה שנתן שריד במאמרו. ההבדל הקטן: שריד נחרד מטרנספר לערבים. אנשי הימין התנגדו לטרנספר ליהודים.
אני, אגב, מתנגד לסרבנות באופן נמרץ. וכשם שלא חששתי לומר זאת בימים שקדמו לעקירה ולגירוש מעזה מעל כל במה, מול עשרות ואולי אף מאות אלפי אנשים שהגיעו להפגנות בדם לבם, בידיעה שהמדינה בגדה בהם, כך אני משוכנע שמרבית עמיתי אינם "פוחדים". באשר לקורא התמים, חשוב שידע להטיל ספק בעובדות המוצגות בעיתון, גם אם בכיר העיתונאים חתום עליהן. לפעמים הוא פשוט טועה. כמובן שלא עולה על דעתי שעיתונאי מן המעלה הראשונה מעלים או מסלף עובדות מתוך כוונה להטעות!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
