מי לעושר, מי לעוני
איך זה שמדד אי-השוויון מזנק וחלוקת ההכנסה הלאומית בין העשירונים משתנה רק בשוליים?
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע את ממצאיה הראשונים מסקר ההכנסות השנתי. נהוג להשליך מהסקר על דו"ח העוני שיתפרסם בעוד שבועות אחדים, השנה זה יהיה מסובך: השינויים בהתפלגות ההכנסות זעירים מכדי להוביל להסקת מסקנות נחרצת. עם זאת, אי-השוויון בהכנסות נטו העמיק גם ב-2007 ו"מדד ג'יני" למדידת אי-השוויון בהכנסה נטו לנפש עלה מ-0.387 ל-0.390, נושק למדד אי-השוויון של הודו. מדד זה, אגב, עולה אצלנו ברציפות מתחילת העשור: ב-1999 הוא עמד על 0.361.
בסך הכול, מתגוררות בארץ מעל לשתי מיליון משפחות – "משקי בית" בעגת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שהכנסתן ברוטו 304 מיליארד שקלים לשנה. הכנסתה של משפחה ממוצעת: 150 אלף שקלים ברוטו לשנה, 12,400 שקלים לחודש. ההכנסה הנטו, המחושבת לפי שיעורי המיסים הקיימים: 10,100 שקלים לחודש למשפחה, 250 מיליארד שקלים נטו לכל המשפחות לכל השנה. הנטו של משפחה שבראשה עצמאי גבוה בשליש מהממוצע, הנטו של משפחה שראשה לא עובד (מובטל, פנסיונר, קצבאי), קטן בחצי מהממוצע.
שני העשירונים התחתונים של המשפחות – "החמישון" העני - קיבלו בשנה שעברה כ-5.7% מעוגת ההכנסות בת 304 מיליארדי השקלים. שני העשירונים העליונים קיבלו 45% ממנה. הכנסתה ברוטו של המשפחה בחמישון העליון גבוהה לפיכך פי שמונה מהכנסתה ברוטו של המשפחה מהחמישון התחתון.
על-פי העלייה החדה במדד אי-השוויון מאז 1999 ניתן היה לצפות שהעשירים לקחו לעצמם נתח מתרחב בהכנסה לאומית וישאירו לאחרים נתח מצטמק. בפועל, המשקל היחסי של העשירונים והחמישונים של ההכנסות השתנה אך במעט שבמעט על פני התקופה. ב-1999 קיבל החמישון התחתון 5.8% מסך ההכנסות והעליון 44.6%. ב-2002 קיבל החמישון התחתון של המשפחות 5.6% מכלל ההכנסות והעליון 45%. אלו תנודות מאוד קטנות, במיוחד בהתחשב בהיותן מבוססות על מדגמים וסקרים. ההתחלקות ההכנסות במשק נראית על-פניה יציבה ולא מקצינה. זאת, בניגוד לתמונת הפערים המעמיקים המתקבלת מן העלייה במדד אי-השוויון.
איך מיישבים את הסתירה? איך זה שמדד אי-השוויון מזנק וחלוקת ההכנסה הלאומית בין העשירונים משתנה רק בשוליים, אם בכלל? הנה ההסבר הסטטיסטי: עיקר ההרעה בשוויון קרה בתוך כל קבוצה של מקבלי ההכנסות, ולא בין הקבוצות. אצל העשירון העליון התעשרו בשיעור חד משפחות הצמרת המשתייכות ל"אלפיון עליון" ואצל העשירון התחתון התרוששו המשפחות החיות בעוני הכי חמור. הקיטוב הזה ניכר גם בגיאוגרפיה הכלכלית של ישראל. מצד אחד, צמיחתן של שכונות יוקרה באזור המרכז. מצד שני,עוני מחפיר בשכונות החרדיות ובמאהלי הבדואים בדרום.
בהשוואה ל-2000 , ההכנסה החודשית ברוטו של משפחה ישראלית ממוצעת עלתה ב-12% לערך. בניכוי האינפלציה, העלייה בהכנסה הריאלית היא כ-2% בלבד. הרבה פחות מכפי שהיינו חושבים על-בסיס הדיבורים על הגאות המופלאה במשק. ועוד הפתעה: בשיעור נמוך במיוחד עלו ההכנסות של משפחות השכירים ובקצב מהיר במיוחד עלו ההכנסות של משקי הבית שראשם לא עובד. בין 2003 ל-2006 ההכנסה הריאלית ברוטו של משפחת שכירים לא עלתה כלל. ההכנסה הריאלית של משפחה שראשה לא עובד עלתה באותן שלוש השנים ב-10%. נתון אחרון זה ישפיע על ממצאי דו"ח העוני
הבא, שיראה ירידה באחוז העניים שאינם עובדים.
אז מי אמר שכדאי להצטרף לשוק העבודה ולהיות שכיר?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
