לא סובלת מוסיקה ישראלית

בילדותי הערצתי את עופרה חזה. הערצה עיוורת. כל מה שהיה קשור אליה היה קדוש מבחינתי: השירים, השיער אה-לה פארה פוסט, המלבושים הנוצצים, הכול. אפילו שנאתי את ירדנה ארזי כי זה היה מתבקש באותה תקופה. היום בו קיבלתי דמי כיס בפעם הראשונה חקוק בזיכרוני, בגלל שהכסף הזה אפשר לי לקנות את פוסטר ה"הערצה" הראשון שלי. כמו מכושפת צעדתי את הצעדה הארוכה דרך החולות (גרנו אז בדימונה). דבר לא עמד בדרכי. הפוסטר נתלה ברוב גאון והדר מעל למיטתי. הייתי בוהה בו שעות על גבי שעות, תוך האזנה לקולה המלטף של עפרהל'ה הנערצת שלי.

השנים חלפו, אפיקיי הורחבו ועופרה הוחלפה בדמויות מן העולם הגדול שחולקו כל שבוע ב"מעריב לנוער". ג'ורג' מייקל, מייקל ג'קסון, דוראן-דוראן ואפילו modern talking זכו לעטר את הקיר המדובר. את המוסיקה שלהם נאלצתי לשמוע ספונה בחדרי הקט, מאחר שגדלתי בבית בו הקליברים הרציניים היו הגבעתרון, להקות הפיקוד השונות וכל שאר שירי ארץ ישראל היפה והטובה.

ואז עברנו למושב בצפון הארץ. החברים מהמושב ומהסביבה לא היו מנותקים מהעולם הגדול מבחינה מוסיקלית, אבל הם בחרו לשבת בערבים עם גיטרה ולזמר קצת קורין אלאל, קצת אריק איינשטיין והרבה שלום חנוך ואהוד בנאי. להגיד שהצלילים נעמו לי יהיה שקר מוחלט, אולם חייתי לפי חוק הנעורים הכלל עולמי הידוע - אם ברצונך להיות מקובל, עשה מה שכולם עושים. אז ישבתי עם החבר'ה וזימרתי "ארץ קטנה עם שפם" ו"משיח לא בא" ובשביל הנפש המודחקת והמיוסרת, פיזזתי לצלילי new kids on the block עם חברה אחת, צדיקה בסדום, שחלקה עמי את טעמי המוסיקלי "הקלוקל".

המלכה נינט, המלך ג'קו

התקופה הזו כנראה עשתה לי משהו, כי מאז אני לא מוכנה לשמוע מוסיקה ישראלית. לא שלום ולא אהוד ולא עוד הרבה אחרים "טובים ונערצים". אני משווה את זה לאוכל מאוס שדוחפים לך כילד, ואז אתה מפתח נגדו אנטי מטורף. 90 אחוז מהמוסיקה הישראלית אני פשוט לא אוהבת. האם זה משהו באומנים עצמם שמעצבן אותי? שהם לא גדולים מהחיים כמו עמיתיהם מארצות הניכר? שהם לא נחשקים מספיק? האם זה משהו באנרגיות שלהם שהוא 'דרדלה'? ואולי זו בכלל בעיה של היצירות עצמן, של השירים, שרובם פשוט לא "וואו"? חשבתי להאשים בכך את השפה העברית, שתמיד תהיה נחותה מאחותה הנחשקת מיס אינגליש, אבל עובדה שבכל זאת יש כמה איים קטנים ובודדים של יצירות מופת במוסיקה הישראלית ("גשם" של אלי לוזון, "הייתי בגן עדן" של שרית חדד, "אהבנו" של אביב גפן, "מי אוהב אותך יותר ממני" של ארקדי דוכין, הרבה שירים של זוהר ארגוב ועוד כמה נבחרים). 

חשבתי שאולי משהו לא בסדר איתי ושאני צריכה לעבור השתלת צ'יפ מיוחד, צ'יפ המאפשר ליהנות ממוסיקה ישראלית. זה לא ייתכן שאני פשוט לא מסוגלת ליהנות מזה כמו כולם. למה הם כן ואני ממש לא? מה עוד שאני חיה עם גבר שחי, נושם ואוכל קשת מאוד רחבה של מוסיקה ישראלית וכל הזמן הולך להופעות ("את באה לראות את פורטיס בברבי?", "בפעם המאה, לא!"). 

ואז הגיעה נינט. את העונה הראשונה של "כוכב נולד" לא ראיתי. את "ים של דמעות" שמעתי למחרת הגמר ברדיו והתאהבתי. ממש כך. חיכיתי כמה שנים עד שיצא האלבום המיוחל, וכשהוא יצא מצאתי את עצמי מאזינה לאלבום ישראלי שלם לראשונה מזה לפחות 15 שנה. לא הייתה מאושרת ממני. לאחר שנים של חיפושים, מצאתי את היורשת של עפרה. כנראה שכבר לא אצטרך השתלת צ'יפ. ואז, למזלי, התוכנית הזו סיפקה לי גם את ג'קו, ואת אחד הביצועים הכי טובים ששמעתי - עם נינט כמובן - ל"נרדם על החולות". שלמות. מה יש בהם שאין באחרים? יש להם מה שנקרא "סטאר קווליטי". אבל למה אין את אותו "קווליטי" ליותר זמרים וזמרות?  

לפעמים אני מצטערת שאני כבר לא ילדה בת 12 שתולה פוסטרים על הקירות ובוהה בהם שעות תוך האזנה למושא ההערצה, כי אם הייתי, אין ספק שנינט וג'קו היו מככבים על הקירות של חדר השינה שלי. טמבלית, אבל אופטימית.