גב אדום

מדי כמה ימים מתפרסמות כתבות על אלימות קשה בילדים. אנו מצקצקים בלשוננו, מניעים את ראשנו ימינה ושמאלה וממשיכים לאייטם הבא. כשמצורפות גם תמונות, השוות יותר מאלף מילים, ההשפעה גדולה שבעתיים. הלב נחמץ והמעיים מתכווצים למראה התמונות הנוראות, שלא נלקחו מהסרט "אקספרס של חצות": גבו האדום מחבורות וחתכים, של ילד קטן מטבריה לאחר שאמו הצליפה בו באבזם של חגורה, ולידו אחיו התינוק, חבול אף הוא, שרועים על רצפת השירותים מכוסים בהפרשות. אמם סטרה להם, לדבריה, עקב בעיות משמעת.

ענישה גופנית נאסרה על-ידי בית-המשפט העליון בשנת 2000. השופטת בייניש הסבירה כי הדבר משפיל ופוגע בגופו של הילד, בכבודו ובהתפתחותו. פסיקה זו עוררה סערה בשעתה מצד חוגים שונים. אך בסוגיה שלפנינו אין כל עניין לויכוח. לא ניתן להכות ילד קטן באבזם ולגרום לשטפי דם קשים ולשריטות, ולהצטדק שמדובר בהכאה חינוכית. מכות הגורמות לתוצאות כאלה, נכנסות לגדר עבירות של תקיפה שגרמה לחבלה, ואם המעשים גם משפילים, נמשכים ואכזריים ומלווים בשימוש באביזרים, מדובר בהתעללות. העונש המרבי על עבירות אלה הנעשות על ידי הורים נע בין שבע לתשע שנות מאסר. בנוסף יש כאן גם עבירה של כליאת שווא.

המחוקק החמיר בענישה עם הורה יותר מאשר עם זר, מתוך הבנה שהתנהגות כזו מהווה מעילה באמון הטבעי של ילד בהוריו. השופט חשין כתב בפסק דין כי "קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו, והוא זכאי בכל זכויותיו של איש גדול". לפעמים אנו שוכחים שלילדים יש צלם אנוש. אלה שמכים ילדים בחומרה ומתעללים בהם כנראה איבדו את אותו צלם, ולכן צריכים להיענש.

ומילה טובה לשכנים, ששמעו קולות בכי מתמשך של ילדים וחייגו למשטרה. בכך מילאו את חובת הדיווח המוטלת על כל אדם לדווח על חשד לאלימות והזנחת ילדים, שהעונש על אי מילויה עד שלושה חודשי מאסר. ייתכן שהשכנים הצילו את הילדים, פשוטו כמשמעו.

אך בל נשכח את הפן הטיפולי, שהוא מרכזי כשמדובר בילדים. לעתים נמתחת ביקורת קשה על שירותי הרווחה. אמת, נראה כי שהותרת הילדים עם אמם לאור ההיסטוריה רבויית האלימות הייתה משגה.

אך סלחו לי שלא אהיה כה פופולרי, ואומר כי שירותי הרווחה עושים מלאכת קודש יומיומית, ורובנו לא היינו רוצים להיות במקומם. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". האם מישהו חושב שטובת הילד אינה בראש מעייניהם? ומה באמת עדיף לילד? לעבור למשפחה קולטת לשעות היום, ובינתיים לנסות להדריך את האימא? לעבור למשפחה אומנת? לאימוץ? להפריד בין האחים? ואולי להאמין לאמא שתשנה דרכיה ולתת הזדמנות לגידול הילדים במשפחתם הטבעית, ואז להסתכן בכך שהמעשים יחזרו על עצמם ואולי אף יחמירו?

אך הבעיה הגדולה באמת היא היעדר משאבים לכל השירותים והטיפולים האפשריים לשיקום משפחות ולהצלת הילדים. ואולי אין זה פלא, במדינה שהתנהלה זמן כה רב ללא שר רווחה, ושחברי כנסת ברחו מן התפקיד החשוב הזה כמו מאש. אז – ימשיכו לדבר על הילדים כדור העתיד שלנו, אך ימשיכו להפנות משאבים לדברים שכנראה יותר חשובים. ואנו נניע את ראשנו ימינה ושמאלה, וגם נפלוט אנחה, עד לאייטם הבא.