גאה להיות משוגע

החירות שלי יקרה לי. המשרה אף היא, אבל יש יקר יותר. אני חושב על פולארד. אומה שלמה בגדה בו חוץ מהלוחמים למענו ללא לאות. אי אפשר להפחיד אותי יותר מדי. יש יותר מדי דוגמאות בהיסטוריה למסירות נפש. החירות האמיתית היא להיות עבד ל-ה', וכל השאר בבל"ת.

היהודים וכל תושבי המרחב מאוימים בהשמדה. די בחזית אחת - הדרומית או הצפונית - שתפתח במתקפת טילים יזומה כדי לשתק מיידית את האוכלוסייה האזרחית של המדינה. שיתוק שיזעזע את היכולות הצבאיות של ישראל. ומה אם החזיתות תתואמנה? ומה אם ייכנסו מעגלים נוספים למתקפה כוללת? מתקפה מחזית אחת לפחות צפויה בכל רגע נתון. ישראל אינה יכולה לפתוח כנראה במתקפה יזומה, על פי הכבלים שכבלה עצמה משנים: "איסור הירייה הראשונה". היא צריכה עילה כמו במלחמת לבנון. בינתיים, במשך שנה וחצי ויתרה ישראל על כניסה לרצועה, והמשיכה להפקיר את שדרות ועוטף עזה, כאשר לפי כל הדו"חות המתפרסמים בגלוי, הארסנל והיכולות הצבאיות בעזה טפחו לממדים שמעל למאגר הנשק של החיזבאללה אשתקד.

ואמנם המלחמה בלבנון היתה הזדמנות אולי בלתי חוזרת, שלא נוצלה. בניגוד לדעתה של ועדת וינוגרד, אולמרט צדק לחלוטין כשפתח במתקפה מיידית. אבל מן השמיים ארב הכישלון בפתח, כיוון שכל מלחמתו היתה, כפי שאמר, לשם "ההתכנסות" ולא לשם ניצחון. צה"ל כבר היה רקוב בדרגים הגבוהים, כשבעלי הצל"שים הם הקורבנות של מדיניות השלום, המשלמים מחיר הריקבון בחייהם. 

את דמי יבקשו 

אני התנצלתי על הקללות כמה פעמים ברוב השידורים למחרת לפינוי ובעיקר ביום שני השבוע. לאחר המרדף הכללי אחרי, אמר לי כתב, הרי כבר בשבוע שעבר התנצלת. אבל לא ההתנצלות מעניינת אותם, את דמי יבקשו. אני וחבריי הננו הסכר בפני הג'יאהד השמאלני נגד היהודים, והיהודים כמוני ינצחו, בעזרת ה'.

בסוף מטר הקללות אמרתי וסייגתי "אם לא יעשו תשובה". זאת אמרתי עם כל "אי השליטה העצמית". הואשמתי בטירוף ובפסיכופטיות ועל ידי זקני הקיבוצניקים הדתיים שאינם יכולים לסלוח לי על הבוז שרכשתי להם כנחלאי ב-1963, ולפיכך הם כותבים נגדי בטוקבקים פחדניים.

מי שאוכל אתבע. קודם כל בדיני תורה, ואחר כך בערכאות, אם אקבל רשות של בית הדין של הסנהדרין. בנסיבות הנוכחיות גאוותי היא להיות משוגע. כך כתב אורי צבי גרינברג בשירו: "הוא היה משוגע". כן, יש תקופות שמקומו של אדם ישר הוא בכלא.

עניין גבולות הציות, מה שנקרא סירוב, אינו עניין שהומצא על ידי הימין או השמאל בישראל. כל חירות האדם נקנתה בסירוב כשהוא מוסרי ומוצדק. עסקו בליקוט המסות ההיסטוריות של הסירוב ובפירושן תנועת השמאל "יש גבול", ולאחר מכן "מכון שלם" מצד ימין, ואיני רוצה לטחון קמח טחון. אך כבודו של האדם הוא סירובו.

האויב הרוחני באוניברסיטאות 

לאור החושך הנ"ל, חייב עם ישראל כולו להתכנס לשיחה עם עצמו ולהבין באיזו שעה חמורה הוא עומד. הוא חייב להבין להיכן הוא הולך. גם מכירת כל יש"ע ופינוי הגולן לא ישביעו רצון כל עוד קיים יהודי ריבוני אחד, וכל עוד יש זכר למדינת ישראל ולנוכחות היהודים שחוו אותה. מצרים וסעודיה, לוב ופקיסטן אורבות, ועימן שבעים אומות העולם והדתות המונותיאיסטיות וגילגוליהן המודרניים. אך האויב הקשה מכולם יושב מבית.

כפי שיש אויב חיצוני פיזי המאיים על העם היהודי, יש אויב רוחני היושב בחלק ניכר מן האוניברסיטאות המערביות, ויש לו משלט חזק באוניברסיטת "בר-אילן". אותו אויב איים על פרופ' קווה בעתירה לבג"ץ כדי למחוק את שם האוניברסיטה הדתית ותקנוניה. הוא טען שהאוניברסיטה אינה יכולה להיקרא אוניברסיטה דתית כי היא מפלה בעצם שמה בקבלת מרצים, והיא מנוגדת לתפיסת המדינה הדמוקרטית.

כעת הם מדגימים במרדפם אחרי מהו ערכו של החופש האקדמי, ערכו של חופש הדיבור, וערכה של הדמוקרטיה. איני יודע איך ריצה נשיא האוניברסיטה את הגורם העוין הזה, שכיום התברר לי כי הצליח למוטט את הגרעין המוסרי של חותמי העצומה נגדי.

כתוצאה מרצח רבין הפכה האוניברסיטה למקום המאוים ביותר בסחיטה ובטרור פוליטי. דוגמה גסה לכך הם האיומים המפא"יניקים הבריוניים של מי שהיו חשודים בפלילים בתיקים שמעולם לא נסגרו. הללו הקשורים למערכת הביטחון מאיימים שאם האוניברסיטה לא תפטר אותי, היא לא תקבל את אלפי החיילים הסטודנטים הנשלחים אליה מדי שנה. נשיא האוניברסיטה שינה את הודעותיו ביחס אלי במשך יום אחד שלוש פעמים. דבריו הראשונים והשניים לא ריצו את הסחטנים. כניעתה הגלויה של האוניברסיטה לטרור היא הדגל השחור המאיים על כל האוניברסיטאות.

אינני יודע איך תסתיים הרדיפה אותי, אך רצוני לומר שהתעללות השלטונות הישראלים בפולארד ובגידתם בו הציבה תג מחיר גבוה מאוד של מסירות נפש. אם יהיה מקצת שבמקצת חלקי עם פולארד בנשיאה בנטל הבגידה והוכחתו, לא יהיה זה פלא. אבירי הדמוקרטיה מסוגלים לאימוץ מרצון ומאונס של כל דיקטטורה.

המאמר המלא מתפרסם במוסף הצופה החדש