"שקר עצמי של חומוס וחיבוקים"

- איזו דמות השפיעה עליך בצעירותך?  

"ללא ספק אמי, פאטמה אום יוסף, שהיתה פעילה מרכזית ומוכרת בתנועת הפתח משנת 1979. בזכותה הבית היה מאוד פוליטי, וכילד אני זוכר את עצמי משתתף בהפגנות ונוכח בדיונים סוערים. בשנת 1982 היא נעצרה בפעם הראשונה וריצתה חצי שנת מאסר. בהמשך היא נעצרה שלוש פעמים נוספות, ובסך-הכל בילתה כחמש שנים מחייה בבתי כלא בישראל. כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה הייתי בן 15. זו היתה תחילת דרכי בפתח, ללא ספק בהשפעתה של אמי".

- מה היו הצעדים הפוליטיים הראשונים שלך?  

"כשהתחלתי להיות פעיל הייתי רק נער, תלמיד, ולכן עיקר הפעילות התמקדה בגיוס אנשים לתנועה, בזריקת אבנים ובשליחויות. אחת החוויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר שחוויתי היתה דווקא המפגש עם הכלא הישראלי, בשנת 1991. הייתי כבן 19 ונגזרו עליי עשר שנות מאסר בגין חברות ופעילות בפתח, מתוכן ריציתי ארבע. במהלך מאסרי גיליתי את ה'אוניברסיטה' של האסירים הפלסטינים. כל מי שריצה עונש בכלא הישראלי יודע שהאסירים הפלסטיניים בנו עם השנים מערך מאוד מתוחכם של כללים וקודים סודיים. לכל אסיר יש תפקיד מוגדר במסגרת וועדה, וכולם נבחנים ונבדקים באמצעות קודים שהומצאו לפני שנים. יש ועדת חינוך, ועדת ביטחון ועוד עשרות ועדות שונות. השיטה המתוחכמת מסייעת לקיים פעילויות שונות, לרכוש השכלה ולקדם מטרות גם מחוץ לכותלי הכלא. השיטה הזו גם מאפשרת להם לחשוף משתפי פעולה מטעם שירותי הביטחון הישראליים. זו היתה חוויה מאלפת מבחינתי".  

- היתה לך נקודת שבירה?  

"כן, בהחלט. שוחררתי מהכלא בשנת 1995, בעקבות הסכם אוסלו, יחד עם כ-3,000 אסירים פלסטינים. למרות שחרורי שמי הופיע בין 280 האסירים הביטחוניים שישראל הגדירה כמסוכנים יותר, ולכן נשלחתי ליריחו. אמנם הצלחתי לברוח משם ולחזור לביתי ולחיי, אך התקופה שאחרי אוסלו היתה תקופת חוסר אונים. כל השנים נאבקנו כדי לגרום לשינוי פוליטי והיתה תחושה של ייאוש מהפוליטיקה. ייאוש טוטאלי מהעתיד, מהחיים עצמם. ניסיתי לבנות את חיי מספר פעמים, אך בכל פעם הכל קרס. בתקופה ההיא עזבתי לסרי לנקה לשלוש שנים, וחשבתי לעזוב הכל".

- מה היתה נקודת המפנה?  

"באופן פרדוקסלי דווקא שנת 2000, השנה שבה אחי נהרג מאש צה"ל והשנה שבה נוריתי ברגלי על-ידי מתנחל - היתה השנה שבה השתנתה השקפתי. עד אז ראיתי את הישראלים רק דרך דמותם של החיילים במחסומים. לא הכרתי ישראלים ולא ידעתי דבר על המציאות הישראלית. בשנה הזו, "פורום המשפחות השכולות"

בישראל יצר קשר עם אמי וביקש להיפגש. לתדהמתי, היא הסכימה לפתוח בפניהם את ביתנו וכך מצאתי את עצמי נוכח בפגישה מאוד טעונה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי ישראלי בוכה. הבנתי באותו רגע את המורכבות של הסכסוך ואת הייאוש על כל צדדיו".

- מהו המאבק הבוער ביותר מבחינתך כיום?

"לקדם את המהפכה הלא-אלימה בשני הצדדים. אני מודאג מאוד ממצב הפוליטיקה האזורית ומהעובדה שאין לנו מנהיגות אזורית. חולשתה של המנהיגות פוגעת גם במאמציהם של מנהיגים מקומיים, וכל מי שפועל במסגרת תנועת שלום מרגיש את המחסומים המוצבים בפניו. הייתי מאוד רוצה להצליח לשבור את הדימוי שהפוליטיקה יוצרת. לפלסטינים יש דימוי מסוים בעיני הישראלים, ולישראלים יש דימוי מסוים בעיני הפלסטינים, אבל זוהי לא האמת. 95% מהעם הפלסטיני נמצא בתווך, בין הפוליטיקאים, ואינו מעורב בסכסוך, אך הישראלים רואים אותנו כציבור שלם שנושא נשק. אין זה כך והייתי רוצה לשנות את האופן שבו התקשורת בונה את הדימוי הזה".   

- מהי מהפכה לא-אלימה?
"אשתמש במילותיו של מרטין לותר קינג, ואומר פשוט ש'יש לי חלום'. חלום הוא לא דבר שקורה בשנתך, אלא הוא הדבר שמונע ממך שינה בלילה. החלום שלי הוא שהפלסטינים יראו את בני האדם שנמצאים בתוך מדי החיילים במחסום ויבינו גם את כאבם ומצוקתם. זהו חלום שבו אין תוויות של ימין ושמאל, כי התוויות האלה לא רלבנטיות. זה חלום שבו בני אדם מדברים עם בני אדם, ומפסיקים להיות עיוורים למצוקות. עד היום זה לא נעשה".  

- מדוע לא שומעים את קולה של תנועת השלום הפלסטינית?

"זוהי בעיה נוספת, חמורה מאוד. יש לי הרבה ביקורת על תנועת השלום אבל אני לא יכול להאשים אף-אחד חוץ מאשר את עצמנו, פעילי השלום. יש בעיה קשה מאוד של שיווק הפעילות שלנו, ואנו כנראה לא עושים מספיק כדי שקולנו יישמע. לצערי, הרבה מאוד פעילים במחנה השלום הפלסטיני מתביישים בכך ואינם מתגאים בעשייתם. במובנים מסוימים אנו משרתים בכך את האינטרסים של המנהיגים, כי בסופו של דבר - להם אין אינטרס שנפקח את עינינו. הפוליטיקאים, בשני הצדדים, מפחדים שנפקח את עינינו, כי אז הם יידרשו לשלם מחיר פוליטי".

- מהי המשימה הכי בוערת בעיניך?

"להפסיק את השקר העצמי שכולנו חיים בו. אני קורא לזה 'חומוס וחיבוקים'. חותמים פה ושם על הבנות והסכמים, שותים כוסית, מנגבים חומוס והולכים איש-איש לדרכו. זה לא עובד. שלום לא נבנה ממחוות שטחיות וארוחות משותפות. אנחנו חייבים להכיר אחד את השני ולהתחיל להוריד בעצמנו, במו ידינו, את חומת הפחד המפרידה בינינו. בואו נפסיק להיות צודקים, ונתחיל להיות הגיוניים".