תודה לך על הכל
"תודה על הכל. על כך שאני יושב וכותב עוד טור לאחר כמה ימים של כאבים והזיות. על עוד שבוע שעבר, עוד שעה שתבוא, עוד יום שיגיע ועוד שבוע לחיות. על עוד ועוד רסיסים של חיים שקיבלתי במתנה, ואיני יודע למי להודות עליהם". דני פנחס מכיר טובה
תודה על שקמתי בבוקר חי ונושם, פסעתי למקלחת, לאט ובזהירות אבל לבדי, כדי לצחצח את שיניי, להתגלח ולהתקלח. על שנסעתי למכולת להביא לחמניות טריות לארוחת הבוקר. על שהכנתי חביתת ירק וכוס קפה שחור בחלב ואכלתי ללא כל מגבלה של חוסר תיאבון, עליה הרופאים שואלים כבר חודשים.
תודה על שנותרה בי מעט בינה לא לחשוב על העבר הרחוק ולהיזכר בדברים שעשיתי, שהרי קל מאוד לנפול למלכודת הזיכרונות המתוקים והדביקים. על הכוח שמאפשר לי לחיות את חיי ולהסתפק בכך, לא להביט לצדדים ולראות שיש חיים אחרים השונים משלי.
תודה על שאני יכול לצאת לחצר בשעות הבוקר המוקדמות והקרירות, להשתרע בנדנדה ולשמוע את התרנגולים קוראים זה לזה ללא ליאות. על שאני מאזין לציפורים העפות מעץ לעץ ומזמרות את שירת החיים האדירה, וכשמתחיל להתחמם גולש מהנדנדה באופן עצמוני ונכנס לבית הקריר. על שאני מקבל אורחים שקפצו לבקר ומשתאים מהעובדה שגם לקראת הסוף, איני מפסיק ללמוד. כמו שנאמר, מכל מבקריי השכלתי.
תודה על הכדורים שמנסים למנוע מהכאבים לעשות בי שמות, ומאפשרים לי לחיות את שארית חיי בצלילות דעת וללא חוסר האונים המתלווה לייסורים הקשים. על הסירופ הנפלא שאני גומע בתאווה יתרה נגד כאב אכזרי, שלפתע פתאום מפציע בעיצומו של יום. אותי הוא משאיר שרוע בכורסא, מתנשף כרץ שזה עתה סיים מרתון, ואת הכאבים הוא מוחק כלא היו.
תודה על כך שאני עוד יכול לקרוא את הכותרות בעיתון, ממילא יותר מזה לא עשיתי גם כשהייתי בריא. על קוביות האבטיח הצונן והגבינה הבולגרית המלוחה שמגישה לי שתחיה לפעמים. לעתים רחוקות. האמת היא שבזמן האחרון בכלל לא. אבל נחמד לכתוב זאת. כולם כותבים.
תודה על האפשרות להבחין ביכולתי הדלה, להשלים איתה ולא להיתפס למרה שחורה. על שאני יודע מה אני מסוגל עוד לעשות ולא מנסה את כוחי בדברים שהינם מעל ומעבר ליכולתי. על כך שאני מצליח להתחמק גם מהמעט שתחיה
חושבת שאני יכול לבצע. אני מסביר לה שהעובדה שאני חולה זה ארבע שנים, לא צריכה לגרום לה להביט בי כמו הייתי כוח עבודה לא מנוצל המתבטל להנאתו. ואם כן, אז מה?
תודה על הכוח שעוד יש לי להגיע לערב, לבלוע גלולת שינה ולנסות לישון כמה שעות ללא הפרעה. על כך שמדי פעם אני מצליח לעבור לילה נטול כאבים ויקיצות מתישות, ועל החלומות הרעים שנחסכים ממני. גם על קריאת התרנגול המרגיז בארבע, נביחת הכלב בחמש, ציוצי הדרורים בשש ואיתותי הכאב בשבע, שיחד מעירים אותי לעוד בוקר נפלא. יימח שמם, לא יכלו לתת לי לישון עוד קצת?
תודה על הכל. על כך שאני יושב כעת וכותב עוד טור לאחר כמה ימים של כאבים והזיות, לראשי אוזניות המשמיעות מוזיקה מהמאה הקודמת. על עוד שבוע שעבר, עוד שעה שתבוא, עוד יום שיגיע ועוד שבוע לחיות. על עוד ועוד רסיסים של חיים שקיבלתי במתנה, ואיני יודע למי להודות עליהם.
האם עליי להודות לבורא עולם כל יכול, ישתבח שמו, על חיים שחייתי מעל ומעבר לסטטיסטיקות? האם עליי לשאת ברכות למנתח, לאונקולוג או אולי לצוות הרפואי כולו על הטיפול? האם למשפחתי המורחבת, שנפגעה מכך שקיטרתי על הרעש שילדיהם מפיקים במהלך הביקורים, וכעת הם שולחים אותם לבדם להציק לי ולהוציאני מהבועה השקטה של מחלתי? האם לילדיי שישבו לידי ודיברו איתי בכוונה רבה על עולם הסטארט-אפ, כאילו יכולתי להבין משהו בפיתוח תוכנה לזיהוי פילים בסביבת אריות בג'ונגלים?
אני מניח שאני צריך להודות לכולם. הרי להצלחה אבות רבים ואין איש יודע למה ומדוע. אבל אני מעדיף להודות לזוגתי שתחיה, על שעשתה לילותיה כימים לאורך ארבע השנים האחרונות וטיפלה בי כמו הייתי תינוק בן יומו. ולעתים הייתי כזה. תודה לך על הכל.
- דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
לפנייה לכתב/ת 
