זה לא פרידמן, זו השמאלנות
לא על הרפורמות הצפויות במערכת המשפט מזדעקים נכבדי בג"ץ, אלא על הכרסום האפשרי בהחלטותיו הפוליטיות של העליון
כשהמשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס חשין מתקנא בסעודים ומאיים לגדוע את ידו של שר המשפטים, וכשנוטרי שמה ומעמדה של המערכת טוענים שאו-טו-טו ניאלץ לקרוע קריעה על מותה בטרם עת של בבת עינם המשפטית והאידיאולוגית – כנראה שבעבורם אכן כלו כל הקצין, ולפיכך לא נותרה בידם הברירה אלא לאסור מלחמת חרמה על "מחרב המקדש המשפטי".
ביטול שיטת הוותק במינוי נשיא העליון, הגבלת הכהונה של נשיאי בתי המשפט לשבע שנים (הרפורמה היחידה עד היום שעברה את כל שלבי החקיקה והתקבלה סופית), "הפרטת" חלק מהשירות המשפטי של הפרקליטות, הרחבת הוועדה לבחירת שופטים ושימוע למועמדים לעליון – אינן רפורמות המשנות סדרי בראשית.
לעומת זאת, בייזום חוק להגבלת סמכותו החוקתית של בג"ץ לפסול חוקים, בחקיקה מחדש של חוק האינתיפאדה שבוטל בבג"ץ, או ביוזמה לעגן בחוק חסמי שפיטות וזכות עמידה – ניכר כבר ניסיון לשינוי מבני של ממש. וגם אם לא על כלל היוזמות והרפורמות הפרידמניות שורות הברכה והנחיצות, הוא ראוי לכל שבח על ניסיונו לחולל תמורות במה שנתפש בידי רבים מדי, ובטעות נוראה, כקודש הקודשים שחלילה מלגעת באבן מאבניו.
לא טלית שכולה תכלת
עם זאת, נראה שגם פרידמן אינו בדיוק מצדיקי הדור הדגולים, ואת כל עתותיו אין הוא נוטה להקדיש רק לענייני רפורמות והשבחות מערכתיות. כך, כשלפרקים כנראה נחה עליו רוח לא ברורה צץ לפתע פרידמן אחר. והפרידמן האחר לא רק שמלין על שלל פגמיה וחולייה של המערכת המשפטית, אלא הוא שש גם להצר על נטייתה "להחמיר מדי" עם פוליטיקאים שסרחו (למשל, עם חיים רמון), תוך שאינו חדל לתמוה על "דרכה המוזרה" של המערכת בניסיונה לשמר רף התנהגות ראוי לנבחרי ציבור.
וכאילו שבזה לא די, נראה כי לפי שעה הוא גמר אומר לא רק לחסוך משלל הפוליטיקאים החשודים בשחיתות את שבט ביקורתו, אלא גם לגזור על עצמו תענית דיבור מלאה בסוגיה זו. כך, למשל, קופת החשדות התלויה מאחוריו של ראש ממשלתו ושלל השתלחויותיו בעובדי ציבור (למשל, בלינדנשטראוס ובזליכה), לא גרמו חלילה לפרידמן להפר ולו במעט את זכות שתיקתו.
אלא שלא על השחתת דרכו זו של פרידמן יצא עיקר קצפם של נכבדי העדה המשפטית במקומותינו, ונראה שגם רפורמות פרידמן כשלעצמן אינן חזקות דיין כדי לראות רק בהן את הסיבה היחידה לתחושת המועקה הנוראה הפושה באחרונה בקרב רבים מבאי עולם המשפט המקומי. כשקהילה זו אינה פוסקת מלשרך את דרכיה וחתימותיה לעבר כינוסים ועצומות כדי לזעוק מרה על השבר הנורא, מתגנב יותר מחשד שסיבה אחרת וסמויה מן העין מניעה לפחות את חלקם.
הסיבה היא החשש הכבד מאובדן היכולת של שופטי העליון להמשיך ולעשות כמעט ככל העולה על דעתם והשקפתם האידיאולוגית, כשמן הסתם גם בפריצת סכר קלה הם רואים בעיני רוחם את הפוטנציאל "הרה אסון" של תחילת הכרסום בהגמוניה המעתירה. מכאן גם ניסיונם להיפרע מכל שינוי, קטן כגדול, בעודו באיבו. וכמובן שבקרב החרדים להליכתה לבלי שוב של ההגמוניה הזו מצויים לא רק שוחרי העליון מהאקדמיה ומהעולם המשפטי, אלא גם רבים מאגף פוליטי מאוד מסוים, שמבינים אל נכון עד כמה עלול להתערער מעמדו של הסעד הבג"צי הנדיב שניתן להם בצוק עתותיהם האידיאולוגיות.
"כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר", נקבע במקורותינו, וכך כשהנטילה הזוחלת של סמכויות נעשתה לשופטינו העליונים כהיתר, תוך שהיא גולשת אט אט לשאלות ערכיות ומחלחלת אף לתחומי הכנסת והממשלה – נוצרה לה לטיפונדיה משפטית רחבה דיה כדי שתוכל להעניק מענה ומזור לרבים מהרעיונות האידיאולוגיים שהם חפצים ביקרם.
ואולי בשמו של נושא הכינוס האחרון שנערך במכון ואן ליר – "שלטון עליון" – יש יותר מהסמליות. כך, כשחשין מקונן בכינוס זה על כך שפרידמן נוהג כאחשוורוש, ודורנר קובעת ש"מתרחשת כיום השתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העליון" – ראוי לתהות מי באמת במגילה הזו הוא אחשוורוש; מי חתר וחותר ל"שלטון עליון"; ובעיקר מיהו הקוזאק הנגזל, שנטל סמכויות לא-לו מן הגורן ומן היקב, מן הרשות המבצעת ומן הרשות המחוקקת, תוך שאינו שוכח חלילה להתחלחל ולהשתומם על ליסטים ופיראטים שגוזלים ברוב רשעותם את חלקתו.
ד"ר שאול רוזנפלד הוא מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
