"כובשים" את יפן
כותרות העיתונים ביפן זעקו: הישראלים מקום ראשון. אך אוי לבושה, לא מדובר בתחרות יוקרתית אלא בעבירה פלילית
במקום הראשון? כל הכבוד לישראלים! סליחה, אין מה למתוח את הצוואר בגאווה. נכון, אנחנו במקום הראשון ביפן; אך אין המדובר בתחרויות האתלטיקה הקלה באוסאקה, בפסטיבל קולנוע בינלאומי, או בתחרות כתיבת חיבורים על השתלבותה של יפן בתהליכי הגלובליזציה או תרומתה לקידום השלום במזרח התיכון. המדובר בדו"ח סוכנות המשטרה הממלכתית של יפן, שפורסם בטוקיו, לפיו 66.6% מקרב "הבסטונרים" הזרים, אשר בששת החודשים של השנה נתפסו והואשמו במכירת מותגים מזויפים, כגון תיקי לואי וויטון ושעוני רולקס, הם ישראלים. כבוד מפוקפק.
ונדליזם של תיירים צעירים ישראלים בקפריסין הוא כנראה תופעה חדשה. תופעת הבסטונרים ביפן אינה חדשה. מדי פעם היא זוכה ל"כתבת צבע" בתקשורת הישראלית והיפנית - והקונסול בטוקיו זוכה להזמנות לבקר ישראלים בתא המעצר ובבקשות סיוע מהורים מודאגים בישראל.
בישראל יש והתופעה מוקפת הילה: יזמה ועשיית כסף קל ורב בזמן קצר. אפשר לעבוד על היפנים התמימים למען מטרות נעלות: מימון טיולים בארצות אחרות במזרח אסיה ו/או לימודים באוניברסיטה. באותה הזדמנות עוברים גם את "החוויה היפנית" שלהם. לא משהו פלילי של פושעים, חס וחלילה, אלא של צעירים, כולל "בני טובים", הרואים בכך ספורט מכניס ושלב מעבר מהצבא לאזרחות וללימודים.
"תקופת הזוהר" של "הבסטונריות" ביפן הייתה שלהי שנות השמונים, תקופת הבועה, ואמצע שנות התשעים, כאשר שער החליפין של הין לעומת הדולר הרקיע שחקים. אולם היא עדיין קיימת ולמרבה החרפה, הישראלים מככבים בה בתפקיד הראשי. ביפן, מכירת מותגים מזויפים היא עבירה פלילית. העונש המרבי עליה הוא עשר שנות מאסר וקנס של 10 מיליון ינים יפנים (כ-86 אלף דולר).
מי שנתפס בדרך כלל הם הצעירים, המאיישים את הבסטות; לפחות בחלקם תמימים שאינם מודעים לחומרת המעשה. לא "היזמים", שיש המכנים אותם "המאפיונרים", המייבאים את המוצרים מסין, קוריאה והונג קונג, ומחלקים את תחומי הפעילות של הבסטונרים. "היזמים" משלשלים לכיסם את החלק הארי של הרווחים ומפרישים ליאקוזה (המאפייה) המקומית את חלקה. אולם הסכום שנשאר בידי הצעירים אינו מבוטל ולכן הפיתוי גדול. "היזמים" אינם נתפסים, כי הבסטונרים הצעירים בחדרי המעצר רועדים מחשש, שאם יזמרו, יד "היזמים" הארוכה תשיג אותם ואת בני משפחתם.
מדינת חוק
בין הצעירים רווחת הדעה, שמשטרת יפן אינה אוכפת בקפידה את החוק האוסר רוכלות רחוב; שהמשטרה מסתפקת בבקשה מנומסת מהבסטונרים לפנות את המקום, כי הם פוגעים במעבר חופשי של הולכי רגל. במקרה הגרוע ביותר, יושבים כמה ימים בתא המעצר, מתנצלים בכתב ובעל-פה, משתחררים ועוברים למקום אחר. הישראלי התחמן עושה לו פטנטים.יש גרעין של אמת בסיפור הזה. אולם הוא מתייחס לסוג אחר של רוכלות רחוב, נכון יותר לסוג אחר של מוצרים הנמכרים על-ידי רוכלי רחוב: פוסטרים, ציורי קיטש, ומוצרי צורפות זולים; לא מותגים מזויפים, הנמכרים במחירים זולים מאלה של המוצרים המקוריים, אך עדיין במחיר גבוה בהרבה מערכם.
בדו"ח שפורסם אתמול נאמר שמספר הפריטים המזויפים שנתפסו בששת חודשי השנה הראשונים עולה על כפליים ממספר אלה שנתפסו בשנת 2006 כולה.
אין ספק שמשטרת יפן לא רואה התפתחות זו בעין יפה – במיוחד לאור העובדה שמדובר במוצרים מזויפים שנתפסו. אין לדעת כמה עדיין לא נתפסו. אפשר לנחש שמספרם רב: ממצאי סקרים מראים שביפן, גם בתקופה הארוכה של המיתון, הנהירה אחר מותגים, לאו דווקא מזויפים, היא רבה. זאת ועוד, גם החברות הזרות מייצרות המותגים לא רואות התפתחות זו בעין יפה, בלשון המעטה. הן מפעילות לחץ על משטרת יפן, ישירות ובדרכים דיפלומטיות, לעשות יותר להקטנת ממדי הופעה, אם לא לבער אותה לחלוטין.
מן הראוי שפרסום דו"ח זה ידליק נורה אדומה גם אצלנו. ידעו כל צעיר וצעירה שפניהם מועדות יפנה, שביפן רוכלות רחוב ללא רישיון בכלל ומכירת מותגים מזויפים בפרט, אינה ספורט, אלא עברה, שיכולה לעלות ביוקר רב. ידעו זאת גם ההורים. אם חס וחלילה יקבלו פתאום הודעה שבנם/בתם במעצר לקראת משפט, שלא יבואו בטענות שהמדינה לא עושה מספיק למען אזרחיה בניכר או שהקונסול בטוקיו לא ממלא את תפקידו כהלכה. ראו הוזהרתם. מיותר כמובן לציין, שאפיזודות כגון אלה לא תורמות לתדמית חיובית של ישראלים ביפן או לקשרים בין יפן וישראל.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטה העברית ויו"ר אגודת הידידות ישראל-יפן
לפנייה לכתב/ת 
