מצילים לכם קצין - ואתם מה?
אף אחד לא ממש יודע אם מבשלים כאן שלום, או סתם טוחנים מים. אבל אולמרט ואבו מאזן ממשיכים לדבר, בהנחה שרק תהליך מדיני יחלצם מהבור. שלום? אשרי החולמים. ועד אז, שוטר פלסטיני מתחנן שגם ישראל תחליף את הדיסקט, ומזכיר: המלחמה בחמאס היא עכשיו משותפת
בשבוע שעבר נכנס בטעות שוטר פלסטיני מהפתח לשטח הישראלי. אנשי משמר הגבול תבעו ממנו שימסור את נשקו. מול עשרות רבות של בני עמו, שהתגודדו בפאתי אחת הערים המרכזיות בגדה, היה הפלסטיני נבוך מאוד. הוא סירב למסור את הנשק. מחר הוא צריך להפגין את מרותו בשטח, לעצור אנשי חמאס, אנשי ג'יהאד איסלאמי. מבחינתו זו היתה השפלה שאין עליה כפרה. רק מפקדו, שהרגיעו בטלפון, מנע עימות אלים. אחר כך התקשר המפקד לעמיתו הישראלי, כועס.
"הישראלים חייבים לשנות את דפוסי חשיבתם", אומר לנו המפקד הממורמר, בכיר בשירותי הביטחון של אבו מאזן. "אנחנו הצלנו השבוע את חייו של קצין ישראלי בג'נין ואתם מה? אתם עוצרים שוטר שלי? אנחנו שותפים או לא? אתם צריכים להתחיל לחשוב אחרת. להבין שהמלחמה בחמאס היא מלחמה משותפת. מעכשיו, כל מי שמאמין בשלום הולך ביחד, יד ביד", אמר - ולגם בירה צוננת.
את המפגש אנחנו מקיימים ב"רסטובר", "קפה מומנט" לשעבר, שראה במרס 2002 פיגוע התאבדות קשה. 11 ישראלים נהרגו במקום הזה ממש. "כאן היה הפיגוע הגדול, לא?" שואל הפלסטיני. "חראם, אסון גדול. זה רק מוכיח שאין תחליף לשלום. די עם ההרג בשני הצדדים. מי שמאמין בשלום, צריך לעבוד ביחד ", אמר, גאה במה שקורה במחוז עליו הוא מופקד. מאז החליטו אולמרט ואבו-מאזן לתת צ'אנס לשלום עם הפתח, הוא פורח. עכשיו הוא מאמין באמת ובתמים שאפשר לשנות, שאפשר להחזיר את הגלגל לאחור, שאפשר לדכא את החמאס.
פחות מיממה אחרי המפגש הזה, נועדים מעבר לכביש, במעון ראש הממשלה, אולמרט והראיס עבאס. בארבע עיניים, בלא ניירות, דנים השניים בסעיפי הסכם עקרונות. הם רוצים להביא משהו של ממש לוושינגטון בנובמבר. הם לא רוצים להתבזות. בוש, בלייר, רייס וכל העולם המערבי בונה עליהם. אולי גם הסעודים יהיו שם. אולי גם אמירויות המפרץ. הם לא רוצים להתבזות מולם. כאן, ברחביה, הם מדברים בשקט רב על עתיד מזרח ירושלים כבירה פלסטינית. הם מדברים על הפליטים שאולי תאמץ אל חיקה המדינה שבדרך. הם מדברים על הגבולות, אולי חזרה לקווי 4 ביוני 1967 או קרוב לזה.
אשרי החולמים
שניהם יודעים שאין להם ברירה. ששעון החול דופק, שהחמאס מתעצם וחלון ההזדמנות עלול להיסגר. שניהם מכירים את הדיווח של י' סגן ראש השב"כ הישראלי. הוא סיפר לשרי הממשלה שמאז השתלטות חמאס על הרצועה, הוברחו פנימה 40 טונות אמצעי לחימה. מדובר בכמחצית הכמות שהוברחה מאז ההתנתקות. המשמעות היא, שבעזה לפחות, הפתח לא במשחק. להיפך. החמאס הופך אט אט לאיום אסטרטגי של ממש. הוא מאיים על שניהם, אבו מאזן ואולמרט. זה אולי מקל עליהם להמשיך ולדבר שלום, אך לא פותר את הבעיות שלהם.
ברור להם שהעניינים מורכבים מכדי למצוא להם פיתרון קסם. אף אחד לא ממש יודע אם מבשלים כאן שלום, או סתם טוחנים מים. אגב, כלל לא בטוח שהם גלויים מספיק אחד לשני כדי לדבר על חולשותיהם שלהם. אולמרט לא נהנה לשתף את אורחו באיום הבחירות בשנה הבאה, כשהסקרים מורים שיאבד את השלטון. אבו מאזן לא ישתחצן בהיעדר יכולות משילותיות וביטחוניות, או בכמחצית מבני עמו התומכים בחמאס. אבל הם מדברים תחת הלחץ הבינלאומי הכבד. הם מדברים מתוך שכנוע פנימי עמוק, שרק תהליך מדיני עשוי לחלצם מהבור. שלום? אשרי החולמים. בינתיים לפחות נדבר.
שלום אין ואפילו הסכם עקרונות טרם הבשיל, אבל לקצין הפלסטיני הנהנה מהשפע והשלווה בבית הקפה במערב העיר, יש רעיונות איך להתחיל. "קודם כל נטפל בחמאס בגדה המערבית ואחר כך אפשר גם בעזה. עכשיו הרבה תלוי בכם הישראלים, ובאמריקנים. אתם צריכים לתמוך בנו, לנהוג בנו כבבני ברית. לחלק מהציבור שלנו נמאס מהחמאס. הם ראו את האכזריות, בעזה אוכלים את הרעב. אנחנו כבר נעשה את העבודה שלנו מול החמאס, הג'יהאד וכל מי שמתנגד לשלום. אתם רק תתנו לנו גב. צריך להאמין שאפשר. אני מאמין שאפשר, הבעיה אצלכם", אמר.
מנוע לשלום
באותה שעה ממש, בלשכתה במשרד החוץ שמעבר לרכס רחביה, יושבת ציפי לבני עם ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד. הפגישה חשאית. דבר קיומה יוודע רק אחר כך. אין פוטו-אופ, אין מסיבת עיתונאים. פיאד בא לירושלים הרבה. הוא בא בשקט והולך בשקט. המרחק הלא גדול מהבית שלו בבית חנינה, מקל על הסידורים. הוא יושב עם לבני, עם אהוד ברק, עם אולמרט, עם פרס, עם כל מי שמוכן. כמו הנשיא שמעון, הוא מאמין גדול שהכלכלה היא מנוע לשלום. לאחרונה, אגב, אפילו בנימין נתניהו מאמין בזאת.גם הפעם לא יוצא שלום מהפגישה עם שרת החוץ. אבל כמו שמדינאי בכיר מירושלים הסביר, כך דוחקים את רגלי החמאס. כך גורמים לעם הפלסטיני להאמין שכדאי להם עכשיו פיאד בירושלים. זה עדיף מבחינתם על איסמעיל הנייה והרעב בעזה. זה עדיף ודאי על מסעות הדם שמנתב חאלד משעל מדמשק. זה מה שירושלים מקווה להשיג - שינוי התודעה בעם הפלסטיני. באין חלופה אחרת, גם זה כנראה בסיס לאופטימיות.
לקצין הפלסטיני מהפתח, שצריך בקרוב לחזור לענייניו מול האיסלאם הקיצוני בגדה, יש מנת אופטימיות משלו: "האנשים שלי עוצרים את אנשי החמאס בעשרות. אם צריך, מרביצים. הם צריכים לדעת שהם לא יכולים להרים אצלנו ראש. בשבועות האחרונים החרמנו להם עשרות כלי נשק. זה הישג גדול, כי M-16 מקוצר עולה אצל הכנופיות כ-9,000 דינר ירדני. עכשיו צריך רק שכל מנגנוני הביטחון שלנו, מתאופיק טיראווי במוחבארת ועד לזיאד הב-הווא בביטחון המסכל, יעבדו נכון. לא הכול עובד כמו שצריך. אבל אם הנשיא יבוא אלינו לשטח, מה שהוא לא עושה מספיק, הוא יראה שאפשר לנצח את החמאס".
לפנייה לכתב/ת 
