תנו למורים צ'אנס לחנך את הילדים

"מה?"

"ואם לא יהיו לי חברות בגן החדש?". למרות שספרתי את הימים האחרונים שנמרחו להם לאיטם, רציתי להשאיר אותה בבית באותו הרגע בו פחד אמיתי נשקף מעיניה של בת השלוש.

"את ילדה חמודה. בטח שיהיו לך הרבה חברות. כולן תאהבנה אותך!"

"אמא, שמעתי שהמורה רחל היא מורה קשה", יעל דואגת.

"אמא, תגידי למורה שיושיב אותי ליד גדי. אני שונא לשבת ליד משה", ממלמל אחריה דודי.

הילד צמא

למרות החששות והחרדות, היום הראשון עבר בהתרוצצות בין הגן של האחת, לכיתה של השנייה, עם חיוכים, טפיחות על השכם ונשיקות מעודדות.

"אמא, אני רוצה לעבור כיתה. אני לא אוהב את המורה שלי. הוא לא מרשה לשתות מתי שרוצים", דודו התחנן בפני.

ליטפתי את ראשו. "זה רק היום הראשון. המורה חייב לשמור על משמעת, חמודי", הסברתי, והוא מצידו הבטיח לי שמחר הוא נשאר בבית עד שאני לא מעבירה אותו לכיתה המקבילה, שם המורה מרשה.

"המעבר מכיתה ב' לכיתה ג' קשה לו. הוא יתרגל", הפרטנר מפיג את חששותי.

"ואולי יש מי שמוסיף לו לקושי? אולי כדאי שתברר איך המורה החדש לו? הוא לא הרשה לדודי לשתות כשהיה צמא. תאר לעצמך ילד צמא והמורה לא מרשה לשתות מים! איפה אנחנו נמצאים?" התקוממתי ונראה היה שעוד רגע אני משגרת תלונה דחופה להנהלה, עם העתק למועצה לשלום הילד.

"מאין את יודעת שזה בדיוק מה שקרה שם בכיתה?"

"דודי אמר לי", השבתי בביטחון, ויחד עם התשובה שלי רשמתי סימן שאלה ענק בלב. נכון, כהורה אני חייבת להיות קשובה לבן שלי ואני רגילה לשמוע מדי פעם תלונות או רטינות על מקום הלימודים כפול שמונה פעמים (מתפללת שהכל בסדר עם המטפלת של רותי...), אבל האם אני לא ממהרת לחרוץ את גורלו של המורה האומלל?

"הבן שלי לא עשה כלום"

רק לפני מספר חודשים ישבתי ברכב לצידו של הפרטנר, קיווינו לנצל את הנסיעה המשותפת לתל אביב, ולשוחח בינינו על עניינים חשובים. "כמה נחמד לצאת יחד, כך, מדי פעם, רחוק מכולם".

"סגרת את הנייד?" הוא לא הספיק להניח יד על המכשיר, ומיד החלו הצלצולים. הורים מודאגים מאחורי הקו מבקשים לדבר עם המנהל, קרי בעלי. "הבן שלי לא השתתף במריבה. אני לא מוכנה שהוא ישתתף בעונש הקולקטיבי שהמורה שלהם העניש את הכיתה".

"אנחנו חוגגים יום הולדת לבן השלוש, והילד שלנו חייב להשתחרר מוקדם יותר. נכון שהוא השתחרר כבר ארבע פעמים בשבוע האחרון, והמורה כועס, אבל הפעם זה באמת אילוץ. אז תאשר, בבקשה". על הקו שיחה ממתינה נוספת.

מה קורה כאן? איזה עונש ומי נשאר ומה היה? המנהל שלצידי הסביר לי שבין שתי כיתות התרחשה קטטה, ולכן הוא הודיע לכולם שתלמידי שתי הכיתות יישארו שעה נוספת מחר בתום הלימודים, כדי לעבור סדנא חווייתית שהזמין במיוחד מיועץ חינוכי מומחה לפסיכודרמה, לעמוד על טיבם של קשרים חבריים ולהעמיק את החברות, ללא מריבות מיוחדות.

"זה לא עונש בעקבות המריבה שהיתה. זה עניין חינוכי, לעורר את התלמידים", הסביר לי, תוך כדי שהנייד שוב מצלצל. "המנהל?"

"כן, גברת כהן".

"הבן שלי לא השתתף במריבה, ויש לו היום חוג. אני לא מוכנה שהוא יפסיד את החוג. לא מגיע לו על זה עונש!"

"גברת כהן, לא מדובר בעונש, אלא בניסיון לשפר את המודעות החברתית".

"כן, בוודאי, אבל אני לא מוכנה שהוא יפסיד את החוג שלו".

הטלפון הבא היה מגברת לוי, שמסבירה שהיא לא קיבלה על כך חוזר מראש שבוע קודם, ולכן לא נערכה בהתאם. בכל מקרה, הבן שלה חייב לחזור הביתה. "אך מה לעשות שהמריבה קרתה שלשום, ואתמול הודעתי להורים על הסדנא", בקולו ייאוש.

לאחר שלושים וחמש שיחות טלפון, הבנתי שהבן של אף אחד מהם לא השתתף במריבה, על אף שהפרטנר שלי, קרי המנהל שלהם ושני המחנכים, היו עדים למריבה המונית שכללה למעלה מתשעים אחוזים מהתלמידים, שגם מי שלא התכתש בה, תרם את חלקו מילולית.

המורים של היום הם לא המורים של פעם

כן. ברור שההורים מגבים את המנהל. הם מבינים שהוא ביקש להעניק חינוך, כדי שמריבות לא תחזורנה על עצמן, אבל... כל אחד וסיבתו הוא. כל הורה חייב לקבל את ילדו בחזרה לפני הסדנא. בעוד אני מהרהרת בעגמימות איך "הלך" הבוקר השקט שתכננתי לעצמי עם הפרטנר שלי, הוא מלמל: "לא יאומן... הם לא נותנים לנו לחנך".

לרגע תפסה אותי מבוכה, כי גם אני, אם, מהצד השני של המתרס, ממהרת לחרוץ דין כלפי המורה. "המורה לא צודק! מה שהוא אמר זה לא נכון. אני הייתי בסדר".

אנחנו ממהרות לתפוס צד. כמובן את הצד של הבן / בת היקרים שלנו. הרי אנחנו ההורים שלהם, ומי אם לא אנחנו נגונן עליהם? אבל מנגד, אם אנחנו רוצים חינוך מועיל, אולי צריך קצת לגבות את המערכת? גם אם לא במאת האחוזים, כדאי לזכור שיש צד שני למטבע.

הרהור כפרני עלה בי: אולי הילד בכלל לא אומלל כמו שהוא מציג עצמו, אלא מעמיד אותנו כדחליל מאיים מול המורה, בגינה הפרטית שלו?

"פעם כשמורה היה אומר משהו, זה היה קדוש", הפרטנר ממלמל. "ולכן החינוך נראה טוב יותר והתוצאות היו גם טובות יותר".

"הטענה הרווחת היא שהמורים של היום הם אינם המורים של פעם, ודור התלמידים של היום, אינו הדור של פעם", אני ממהרת לסנגר על ארבעים אמהות, שכל אחת מהן פתחה מטריה להגן על ילדה מפני נזקי השמש. ומיד שוב הרהור כפרני: אולי השמש שקעה, ואין כבר סכנת כוויות וכולנו מדברות המון, ומגוננות ומסוככות, הרבה יותר ממה שאנחנו צריכות?

"אז מתי נדע מי צודק - המחנך או הילד-הורה?" אני משחילה משפט, לאחר שיחת טלפון מאמא נוספת.

"מה אתה רוצה, שהוא יפסיד את מסיבת יום ההולדת של אחיו הקטן?" היא שואלת את הפרטנר.

"אם החינוך שלו חשוב לך, התשובה היא כן. שיפסיד שעה קלה מהמסיבה או שתדחו אותה בשעה קלה", הוא חורץ.

הלב שלי נוטה לרגע להסכים איתה. "מסכן הילד, יום הולדת של אחיו הקטן".

ואולי הוא מסכן בגלל אמא שלו, שלא נותנת למערכת את הגיבוי הנכון? אני חוקרת את עצמי ושואלת מה אני הייתי עושה במקרה דומה.

"אולי כשמפסיקים לחפש אשמים ומעבירים את הדגל למחנכים ונותנים בהם אמון - גם אם לא מסכימים איתם - אולי אז מערכת החינוך תחזור להיות מה שהיתה פעם", קובע הפרטנר.

"אמא", הטלפון שלי צלצל ועל הקו היתה שירה. "תתקשרי למורה שלי עכשיו! היא העבירה אותי מקום, ודווקא רציתי לשבת ליד מיכל".

"שירה", החלטתי להפיל את האסימון הראשון. "חמודה שלי, אני בטוחה שלמורה יש סיבה משלה. היא יודעת שאת ילדה חכמה וחברותית וכדאי שתשבי ליד בת שקטה יותר, ותכניסי גם אותה למרכז החברה. עם מיכל תשחקי בהפסקה, ואת יכולה להמשיך להזמין אותה אלינו אחר הצהריים, כמו תמיד. נכון, שירה?"

רגע. לא עשיתי טעות? מה זאת אומרת שהילדה שלי תפסיד את החברה הטובה שלה בספסל הלימודים? והלא שירה השכימה קום ביום פתיחת שנת הלימודים, במיוחד כדי לשבת דווקא ליד מיכל. מחר אתקשר למורה ואבקש ממנה שתחזיר תיכף ומיד את מיכל לכיסא שליד שירה. מיהרתי להכות על חטא.

אבל שירה נשמעה לי דווקא עליזה. "נכון, אמא, מיכל ואני נשחק בהפסקה. טוב, אמא, בי!"

• מלי גרין , בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.