פחד מוות

עד עתה כתבתי רק בתנאים אופטימליים. אם כאב לי בלעתי כדור וחיכיתי עד יעבור זעם, ואם המוזה נעלמה המתנתי שתשוב. לא עוד. לא נותר לי זמן רב, איני במיטבי, והטור ינסה לשקף נאמנה את מצבי. רציתי לכתוב כשאני כואב ודואב או כאשר אני תחת השפעת משכך הכאבים החזק. לא הצלחתי. בחסות התקפת הכאבים, הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות הוא לכתוב. ובחלוף הכאבים מתחילות ההזיות - ואני מרגיש מת יותר מאשר חי.

ניסיתי, זה היה קשה, אך לבסוף הצלחתי לכתוב ליד הכאב. התרופה שנטלתי טרם השפיעה ואני מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר בכיסא מול המחשב. גם הנשימות התאימו עצמן למצב ואני נושם רק את המינימום ההכרחי. זה לא עוזר, ואני חש את הכאב פועם בקצב דפיקות הלב. הרופא הבטיח שלא אסבול. "זה המינימום שאני יכול לעשות עבורך", חזר ואמר לי לא פעם.

הכאבים נדחקים החוצה ונשארים רק אחד או שניים שנאחזים בציפורניהם ומסרבים לעזבני. לא נורא, איתם אני יכול להסתדר. בשלב הזה תופעות הלוואי מתחילות לצוץ. ויש הרבה מהן. אני מרגיש עייפות נוראה, כל התאים האפורים שלי נמחקו כלא היו. העיניים נעצמות ואני רוצה רק לישון. המילים בקושי מתחברות למשפטים, והמשפטים לא סובלים זה את זה. אם איני משגיח עליהם הם פורצים

במחול מטורף שמותיר אותי מותש, מזיע ותוהה ללא קול. מעודי לא ניסיתי להשתמש בסמים מעודי ואיני יודע אם זו התחושה שהם מספקים, אבל זו לא הרגשה נעימה במיוחד.

לעתים אני מצליח להגיע למינון נכון של תרופות ונהנה מכמה ימים של שקט, אך אז הכאב קופץ מדרגה והכל חוזר על עצמו. הפחד הגדול שלי הולך ומתממש ממש לנגד עיניי. לאורך כך הדרך ידעתי שאני מתקדם בנתיב שהתחנה האחרונה שלו היא המוות. כתבתי לא פעם שאיני פוחד ממנו, אך אני פוחד פחד מוות מהקטע האחרון של הנסיעה. מבלי להיכנס לפירוט מיותר, שמעתי שהכביש משובש להחריד.

אני מוצא את עצמי בוהה בחלון שלידי ולא רואה דבר, מבטיח לעצמי שמחר לא אתפרע עם משככי הכאב כדי שמוחי יהיה צלול-משהו. ניסיתי זאת לפני ימים מספר. מוחי באמת היה צלול כבדולח, אך כל כאב הורגש ודווח הלאה. התאים האפורים היו ערניים להפליא בכדי שלא אפספס את פועלם של גמדי הכאב. עם קלשונים קטנים הם נוברים, חופרים ודוקרים. לעתים הם סתם נשענים עליו, כשהוא נעוץ בבשרי, מקשקשים להנאתם. שלב ההזיות עבר ואני מתחיל לחזור לעצמי, עורך בקרת נזקים ומגלה שעצמתי עיניים לשנייה ופקחתי אותן רק בכדי לגלות שעברה שעה. הזמן רץ במהירות מסחררת בהשפעת ההזיות, ואיני רוצה לבזבז את שנותר לי ככה סתם.

עם הזמן שעובר הסרטן מפקיע ממני את היכולות שלי. השלמתי עם היכולות הגופניות שנעלמו, אך התקוממתי כאשר הוא החל למחוק את התאים האפורים. הוא עושה זאת לאט אך בשיטתיות, ואם לא אשים לב יום אחד אתעורר ואגלה שבעצם אני זומבי. החלטתי להילחם בכל מחיר נגד הרצון העז לעצום עיניים, לשקוע בחלום או סתם לבהות בסרט. זה קשה. הגוף והנשמה לא רוצים לעשות דבר. "הנח לנו", הם מתחננים ללא קול. "עייפנו וכעת אנו רוצים לנוח, לחלום ולהזות". "על גופתי המתה", אני עונה להם ומתיישב מול המחשב.

בעיניים עצומות לרווחה אני כותב מילה ועוד אחת, מגלה שכבר הצלחתי לחבר כמה משפטים. מן הסתם הטור הזה לא יהיה חכם או משעשע במיוחד . הוא ישדר את העייפות הנוראה שבה אני נתון ואת מצבם העגום של התאים האפורים שנפלו שדודים בזה אחר זה. אולם אם סיימתי לכתוב - הרי שהצלחתי לגנוב עוד טור מתחת לאפו של הסרטן. חרף מצבי, אני שמח שאני עדיין כותב. עד מתי? באמת שאינני יודע.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס