הייתי שם (וחזרתי בחיים)

ההתמודדות עם הכאב שילחה אותי השבוע להוספיס - ואת כל מי ממכריי להספיד אותי בקול ענות חלושה. הכאבים לא אבו להפסיק להטרידני למרות כל הסמים שנטלתי, ולהוסיף חטא על פשע גם המזגן של מכוניתי זיהה את חולשתי החליט לצאת לחופשה קצרה. רק הגז שהוזרם לעורקי המדחס העניק לאוטו עוד כמה שעות של חיים וחברי, שלקח אותו לתיקון, התבקש לחזור עימו מיד. זוגתי שתחיה ארזה אותנו בחופזה ותוך שעה היינו במכונית, פנינו דרומה למקום שכל-כך רציתי להיות בו: ההוספיס בבית החולים תל השומר.

השומר בכניסה היה אדיב מאוד והדריך אותנו הישר למקום חפצינו. "סעו ישר, ימינה ואחרי כמה מאות מטרים אתם שם", אמר. לאחר מספר ניסיונות סרק בהם חלפנו ליד המקום מבלי לזהות אותו, עברו בראשינו חששות-מה באשר ליכולתנו השכלית. אלוהים אדירים, במרחק קילומטר מההוספיס ידעו בדיוק היכן ממוקם הבניין, ואילו כעת אנו ניצבים מולו והעוברים ושבים לא יודעים איה הוא. רק כשאחת העובדות יצאה מהבניין, מצביעה על השביל שבו אנו צריכים לצעוד, נרגעתי ודידיתי אחר זוגתי. הבטתי על הקיר, קורא את הכתובת שהוטבעה עליו. מלבד "מרכז פרידמן לטיפול תומך" לא נכתב דבר. במרכז, מתברר, נפרדו סופית מהמילה 'הוספיס'. אנחנו עדיין לא.

דבר לא הכין אותי למפגש עם המכון. לקיר האפור והארוך שבצדו הימני של השביל המוביל אל ההוספיס, שהזכיר כניסה למוצב אימתני, נצמדו כמה מעלי הסתיו. בצדו האחר נמתח צינור מים בצבעים אדום וכחול, שהמשיך לרצועת דשא ירוקה. נראה היה שאיש לא דרך שם ימים רבים, או כפי שהחבר'ה נוהגים להתבדח - לכאן רק נכנסים, לא יוצאים. 

התחושה הכבדה נמוגה כלא היתה כשפתחנו את הדלת, נבלעים בחדר קבלה שלא היה מבייש בית מלון. רק אמרתי את שמי וכבר נאמר לי להתיישב ומישהו הגיע כדי לקחת את פרטיי. דקות ספורות חלפו ואנו בחדר, מתארגנים לשהות בת כמה ימים. הרופאה, שהתייצבה בחדר כדי לגבות עוד פרטים על הטיפול שקיבלתי, החליטה

מיד על הרכב התרופות החדשות שיינתנו לי. היא חייכה מכל הלב, צחקה איתנו, הרגיעה ועודדה. אנחנו שכחנו כלל שהיינו אמורים לפחד.

עברו כמה ימים והרופאה הנהדרת, שהצלחנו להתחבב עליה ולהיפך, איזנה את הכאב. כל שנותר היה להמתין ולראות הכיצד מגיבים הכאבים לתרופות החדשות. בשיחות עם הרופאה התברר שכמוני גם היא אוהבת גינון, וכבר יצאה איתי החוצה, מראה את החצר המטופחת שנבנתה באהבה רבה לרווחת החולים והמלווים. בצדה המזרחי בריכת מים מקסימה עם דגי זהב בשלל צבעים, ולצדה מפל מים המשמיע קולות רקע מרגיעים.

כך מצאתי את עצמי מתאהב במקום היפה. לצערי לא הצלחתי ליצור קשר עם חולים אחרים, מאחר והם היו במצב קשה משלי. גם החדרים, שנבנו כך שיספקו פרטיות רבה למשפחות שרוצות להיות עם יקיריהן בימים האחרונים לחייהם, לא הקלו על יצירת הקשר.

כשהתחלתי להרגיש מעט יותר טוב שאלתי למקור השם 'הוספיס'. מתברר שבלטינית שזו שמם של בתי המלון הקטנים שנבנו לאורך צירי מסעות הצלב, בהם גם ניתן טיפול תומך לצליינים שהיו זקוקים לכך. לכן המקום נקרא "מרכז למתן טיפול תומך", שם ארוך למדי שאיש לא מסתדר איתו, ולפיכך הכל מסתפקים בשם הישן והמקוצר. 

החשש מהשם נובע מהעובדה ש-90% מהחולים שמגיעים להוספיס נפטרים במקום. כאבם של יתר החולים מאוזן והם יוצאים ממנו מחויכים ושמחים כמוני - חרף הידיעה המפחידה שגם אלה שיצאו בשלום חוזרים לאחר חודשים ספורים, וגם הם כבר לא ידרכו עוד על עלי השלכת בדרכם החוצה. אולם אני, שהייתי שם, חזרתי בחיים כדי לספר שהשד אינו נורא כל-כך כפי שחשבנו שיהיה.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי, שהיווה בסיס לספרו "למות מצחוק עם הסרטן" , הוא מתאר חוויות מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס