שנתיים להתנתקות: הדרך ליישובי הקבע עוד ארוכה
מאז פינוי היישובים מרצועת עזה וצפון השומרון שילמה המדינה למפונים 3 מיליארד שקל וגם הכריזה על הקמת יישובים חדשים. אולם בפועל רק ב-4 אתרים מתוך 24 מתוכננים החלה בניית יישובי הקבע. רוב המפונים מתוסכלים, חיים בתנאים קשים וחוששים שעוד ארוכה הדרך לבית החדש. במנהלת סל"ע אומרים בתגובה: "זה לוקח זמן"
לפני חודש מלאו שנתיים למבצע ההתנתקות - פינוי היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון. המפונים - 8,800 איש, אמורים להתיישב מחדש ב-24 נקודות של קבע, אולם בינתיים מתגוררים מרביתם בקרווילות ב-16 אתרי דיור זמני מיתד ויבול שבדרום הנגב המערבי ועד לאבני איתן שברמת הגולן. מגורי הקבע נראים לרובם רחוקים מתמיד.
ההבטחות היו גדולות אבל הקמת יישובי הקבע עדיין בחיתוליה ובנייה בפועל החלה רק ב-4 נקודות התיישבות (מבקיעים ובת הדר בחוף אשקלון, מגן שאול בצפון ויד חנה בעמק חפר). בניצן, היישוב המיועד למפוני נווה דקלים, הגיעו רק לאחרונה להסכמות והגרלת המגרשים תתקיים לאחר החגים. כך גם בבוסתן הגליל. לאחרונה גם הכריזה הממשלה על הקמת שורה של יישובים חדשים בחבל לכיש. התוכניות טובות, הביצוע איטי. (לתמונת המצב הכוללת על פי נתוני מנהלת סל"ע וועד מתיישבי גוש קטיף לחץ כאן).
"אנחנו גרים בבתים מקרטון"
"נושא יישובי הקבע לא התקדם הרבה בשנתיים האחרונות", אומר עזרא אלדר ממפוני גני טל, תושב אתר הקרווילות ביד בנימין שבאזור נחל שורק. "לא חשבנו שאחרי שנתיים נחייה עוד עם המזוודה ביד. אין לנו עדיין חוזים לבניית קבע והאזור אליו אנחנו מיועדים, חפץ חיים, לא השתנה הרבה בשנתיים שחלפו. ממה זה נובע? רשעות או טיפשות, אני לא יודע, אני כן יודע שאנחנו בסך הכל רוצים את מה שהיה לנו ולא שום דבר אחר. איקס דונם חממות ובית, לא מעניין אותנו הכסף.
"הרבה פעמים אומרים לנו 'לא שיתפתם פעולה עם המנהלת'. אנחנו אנשי חוק, אנחנו בסך הכל רוצים להגיע לסיכום שיהיה מקובל על כולנו. ההבטחות לא מומשו, גם אם אתמול היינו חותמים על חוזים הרי שהבנייה תיקח במקרה הטוב עוד שנה וחצי. בינתיים יעברו שנים בלי בית כאשר כספי הפיצויים נאכלים ואני לא יודע למי יישאר בכלל מספיק כסף להקים את ביתו".
גני טל הוקם ב-1979 כמושב עובדים במרכז גוש קטיף בעל אופי דתי שמתיישביו באו ברובם מקרב בני-עקיבא. זו היתה אחת הקהילות החזקות של הגוש. ב-17 באוגוסט 2005 התפנו התושבים מבתיהם בהתאם לסיכום מוקדם שהשיגו עם צה"ל.
היישוב הזמני ביד בנימין שבו מתגוררים כעת רוב מפוני גני טל מטופח מאד. "ברור שיפה וסימפטי פה", אומר אלדר על היישוב הזמני, "חשוב לנו שיראה כאן יפה כי אנחנו חיים כאן והמוטו שלנו הוא לעשות כאן את הכי טוב שאנחנו יכולים. אז אנחנו משקיעים בצמחייה ומשקיעים בשירותים קהילתיים וחוגגים את החגים וכך נמשיך כל עוד זה ניתן. עם זאת אנחנו גרים בבתים מקרטון, מטים ליפול, דולפים בחורף, לוהטים בקיץ, וגם מאוד קטנים".
מפונה נוסף מגני טל, אורן בוכריס אומר כי "אסור לשכוח שרובנו אנשים דתיים ויש לנו משפחות גדולות. אנשים שהיו להם בתים של 250-200 מ"ר גרים היום לכל היותר ב-100 מ"ר וגם זה בצורה מאוד ארעית. הילדים לא יכולים לבוא בשבת או להישאר לחגים וזו בעיה מאוד גדולה. אז נכון שזה לא נראה כמו מעברה,אבל אנחנו רחוקים מאוד מיישוב הקבע שלנו, למה? אני לא בדיוק מעורב בפרטים אבל אני יודע ששנתיים שהבטיחו זה לא שנתיים".
3 מיליארד שקלים שולמו למפונים עד היום
"עקירה של אנשים מבתיהם היא תמיד טראומה במיוחד כשהיא נעשית בכפייה. טראומה מכילה כל מיני שלבים והנושא הכי גדול הוא של תיאום ציפיות", אומר עדיאל שמרון סגן ראש מנהלת סל"ע (סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון).
שמרון מדגיש כי "אם משהו חשב שהמדינה תעטוף בכסף וזה ימנע את התופעות הטראומטיות הוא טעה. אני חושב שברגע שהמדינה לקחה אחריות, זה כבר מראה שלא זנחו ולא זרקו פה אף אחד לכלבים. מנהלת סל"ע מטפלת באוכלוסיית המפונים ב-3 מעגלים: הפיצויים המוענקים על פי חוק, סיוע חברתי ופסיכולוגי- חברתי ומעגל שלישי - ההתיישבות. ברמת הפיצויים המצב מעולה. שילמנו כמעט 100% בכל הקשור לבתי מגורים ומענקים כבר לפני 8-7 חודשים, למי שנותר לשלם אלה בעלי שומות פרטניות וחלק מהחקלאים. בסך הכל שילמנו 3 מיליארד שקל פיצויים, 1.5 מיליון שקל בממוצע למשפחה.
"חשוב לזכור שעל תוכנית ההתנתקות הוחלט ביוני 2004, בשנת 2005 לא היה תקציב מדינה עד אפריל 2005 וחוק פינוי פיצוי עצמו התקבל בפברואר 2005. אז אם למשהו היתה מחשבה שביום הפינוי או חצי שנה אחרי כבר יעמדו יישובים מוכנים אז זה פשוט לא הגיוני. להקים יישוב חדש בישראל לוקח 15-5 שנים. אנחנו מטפלים היום ב-24 נקודות יישוב בלוח זמנים בלתי ייאמן מבחינת חוקי תכנון ובנייה בהנחה שהתהליך יסתיים בתוך 5-3 שנים.
"מנגחים אותנו על דברים שהם לא ריאליים בהתחשב בכך שגם המתיישבים צריכים לקבל החלטות איפה הם רוצים להתיישב. יונתן בשיא (ראש מנהלת סל"ע הקודם - נ.ס.) אמר בזמנו שאפשר לפנות בכוח אבל לא ליישב בכוח, אז נכון שהשאלות בהן מתחבטים המפונים הן מאוד לגיטימיות אבל צריך להבין שזה לוקח זמן. לאחרונה הגענו להסכמות לגבי ניצן וייצאו להגרלות אחרי החגים ויש התפתחויות כל הזמן. למה שנתיים? כי אנחנו רוצים לעשות הכל בהסכמה.
"לגבי היישובים הזמניים, צריך להבין את הרעיון שעומד מאחוריהם הוא קליטה במסגרות קהילתיות כחלק מלקחי פינוי חבל ימית. יש אתרי קרווילות שנראים מצוין כאשר ניצן היא לא דוגמה כי מדובר באתר מאוד גדול עם המון סוגים של קהילות. לגבי היישובים החדשים, המשא ומתן לוקח זמן, צריך לבדוק לגבי כל דבר שהוא מידתי, יש לזה היבטים של בירוקרטיה, תכנון ובנייה, מינהל מקרקעי ישראל וקק"ל, יש מחלוקות אמיתיות ולגיטימיות שצריך להכריע בהן ולאזן בין שוויון וחלוקה נכונה של משאבי הקרקע. למפוני גני טל למשל, הולך לקום יישוב יפהפה. כל משפחה תקבל דונם, אנחנו ממש לקראת ההסכמות", אומר שמרון.
קהילת נווה דקלים - קרובים לחלום על הבית
אתר מגורים זמני מפותח הרבה פחות מיד בנימין הוא ניצן, צפונית לאשקלון. מדובר באתר גדול המאכלס כ-500 משפחות מקהילות שונות ונחשב ל"מעברה" של האתרים הזמניים.
"יש כאן גם הרבה מאוד קהילות וגם מדובר באתר מאוד גדול", אומר דרור וענונו ממפוני נווה דקלים, היום תושב האתר הזמני בניצן. "מדובר גם באתר הראשון שהוקם כך שאחרנו יושמו לקחים. מנסים לראות בו משהו מאוד זמני ולהביט אל יישובי הקבע, אבל הוא בהחלט מוזנח, זה ממש מחנה פליטים מודרני.
"אנחנו תושבי נווה דקלים, מרגישים שאנחנו באופן יחסי הרבה יותר קרובים לחלום של לגור בבית. יש לנו הסכמים עקרוניים, התשתיות מוכנות, אנחנו הולכים בעזרת השם להליך של הגרלות לגבי חלוקת הקרקעות. יחד עם זאת, אנחנו נכנסים להליך בנייה מאוד מורכב וארוך, כי אנחנו לא בונים אסופה של בתים, אנחנו בונים יישוב על כל המשתמע מכך. מעבר לזה אנחנו מסה קריטית של אנשים שבונה באזור מאוד קטן וזה מלחיץ ומורכב, אפילו ברמה הפיזית להכיל את כל הפרויקט זו משימה מאוד קשה.
"אבל מה שיש לנו, יש רק לקהילת נווה דקלים, כל שאר הקהילות שיושבות אתנו באתר הזמני, לא נמצאות במצב שלנו, לא חתמו וחוזים ולא התחילו בעבודות התשתית. אם דיברו איתנו על שנתיים למגורי הקבע, הרי שאנחנו שנתיים אחרי וייקח מינימום 4 שנים מיום ההתנתקות עד שניכנס לבתים. יהיו כאלה שייכנסו לבתים רק 9 שנים אחרי. אז נכון שיש התקדמות אבל היא איטית", אומר וענונו.
"אמא, למה יש לנו בית אריזה אבל אין לנו בית?"
"על מצבו של האתר הזמני אני בכלל לא רוצה לדבר", אומר דודו מיכאלי, תושב האתר הזמני בניצן, ממפוני גדיד המיועד להתגורר באתר הקבע בניצנים. "אנחנו מעברה של שנות ה-2000. אני יכול להראות בתים ששוקעים או נחצים לשניים שלא נדבר על זה שהם מאוד קטנים. אנשים שכבר הגיעו למנוחה ולנחלה אפילו לא יכולים לארח את הילדים שלהם ולמגורי הקבע ייקח עוד הרבה זמן להתרומם. בימים אלה פורסם מכרז לתשתיות, בשבוע הבא ייערך סיור קבלנים. מדובר בתהליך
של עוד שנה, שנה וחצי רק ברמת התשתיות.
"אין לנו חוזי קבע בגלל ויכוחים בנושאים שונים שהעקרוניים ביניהם הם השיוך המוניציפלי של היישוב שלנו (אשקלון או מועצה אזורית חוף אשקלון - נ.ס.), סוגיית הבנים הממשיכים ואזור פיתוח שביקשנו לצורך תפעול המשקים. גדיד היה יישוב של משקים חקלאיים, בלית ברירה הקמנו משק בזיקים, זה מאוד לא פשוט להחזיק חממות במרחק של 25 דקות נסיעה מהבית, זו לא חיטה שאתה זורע וקוצר, יש לנו חממות עם תוצרת אורגנית פלפלים ועגבניות לייצוא, צריך להשקות אותם 3 פעמים ביום, להשגיח לטפל. לפני כמה ימים אמרה הבת שלי בכיתה ה' לאשתי את מה שממחיש יותר מכל את המצב שלנו - 'אמא, איך זה ייתכן שיש לנו בית אריזה אבל אין לנו בית'".
שומריה - מסתערים קדימה
אחד הסיפורים המיוחדים של ההתיישבות לאחר ההתנתקות הוא שומריה - קיבוץ בצפון הנגב שאותו רכשה המדינה ב-2005 עבור מפוני גוש קטיף, מרביתם מעצמונה. בשומריה לא תשמעו (כמעט) טענות נגד המדינה או נגד מנהלת סלע, אלא בעיקר אופטימיות ותחושת שליחות התיישבותית.
"המדינה התנהגה כלפינו הרבה יותר טוב ממה שציפינו ממערכת בירוקרטית, אבל הרבה יותר לאט מהצרכים שלנו. אז אנחנו רצים קדימה ומנסים לסגור את הפערים", אומר דודו רייש, מפונה עצמונה שמתגורר עתה בשומריה. "לא שמנו את יהבנו מעולם על משהו אחר אלא רק על ריבונו של עולם, ולכן אנחנו הולכים קדימה. מנהלת סלע עונה על הציפיות. האנשים שם טובים אבל זו מערכת בירוקרטית והיא לא תסתער על ההרים והגבעות אלא אנחנו. כמו בצבא, הלוחמים מסתערים קדימה והאספקה צריכה לצמצם את הפער. אז אנחנו מסתערים קדימה, לוקחים את ההתיישבות עלינו ומנהלת סלע סוחבת אחרינו את הפרוצדורה בצורה הכי טובה שהיא יכולה במסגרת המגבלות.
"אנחנו גרים בקרווילות, קרוואנים ומבנים של הקיבוץ ששיפצנו, באנו מבית של 220 מ"ר וברור שזה לא כיף להיות בקרווילה של 100 מ"ר, אבל אנחנו לא מקטרים. כל אחד בונה בית פעם אחת, אנחנו נבנה פעמיים. יש הרבה אנשים מסכנים, אבל אנחנו לא ביניהם. צריך להתעשת. הטענות צודקות ויש על מה להתלונן, אבל השאלה היא מה אתה עושה עכשיו כדי לשנות את המצב. בגוש קטיף לא חיפשנו רק את הבית, נלחמנו על ארץ ישראל ועכשיו אנחנו מסתערים על המלחמה הבאה - יישוב שומריה".
לפנייה לכתב/ת 
