חשבון נפש

אין זמן מתאים יותר מאשר השבוע שטרם יום הכיפורים בכדי לערוך התחשבנויות. מול האדם והמקום, מול הכספים בבנק וההשקעות או מול הניתוחים וההקרנות - בין אם בגרפים או באחוזים. תמיד נרצה לבדוק מה היה ומה מצבנו לעומת השנה קודמת. האם עלינו או ירדנו, ולעתים גם מה יהיה. גם אותי שואלים לחשבון הנפש שלי. האם בחרתי נכון במהלך השנה האחרונה? האמת היא שלא ניתן לי כמעט חופש החלטה. לרוב צעדתי במסלול ידוע מראש, ולמעט סטייה קטנה לא היה לי היכן ללכת לאיבוד. 

ההחלטה היחידה שעוררה גלים גבוהים היתה להפסיק את הטיפול הביולוגי שנראה היה שאין לו סוף. היתה זו החלטה קשה, שבמבט לאחור איני מצטער כלל עליה למרות מה שעברתי מאז. ועברתי לא מעט. איני חושב שהייתי מרוויח הרבה אם הייתי ממשיך להיות מטופל בתרופה היקרה. ההיפך הוא הנכון. הפסקת הטיפולים שיקמה את גופי ואפילו הצלחתי להתאושש, לסיים לכתוב ספר אחד ולהתחיל אחר, גם אם סופו נראה רחוק מתמיד.  

 
נכון, אמנם הפסדתי את האשליה שמספק הטיפול, אבל גם את ייסורי הגוף הקשים המתלווים אליו. בשורה התחתונה הרווחתי חיים בריאים בחודשים הראשונים להפסקת הטיפול, חיים שהיו פוריים מאין כמותם. אני, מצדי, הענקתי בחזרה כמה

שניתן לחולים ולבני משפחותיהם שרצו לשמוע ולקרוא על המחלה מזווית שונה. גם לעצמי נתתי הרבה. האפשרות לכתוב ולקבל חום ואהבה מגולשים שלא הכירו אותי, לבטח עשתה לבריאותי רק טוב.

בעיני מי שבוחן את מעשיו דרך החור של הגרוש מן הסתם לא יצאתי מנצח בגדול, אך הרווחתי כל יום ושבוע של צלילות הדעת בכבוד. אם אצטרך לבחון את מעשיי בשנה החולפת בעזרת פרמטרים למיניהם, הרי שלא תהיה לי תשובה ברורה ביותר. כך-או-כך, תחושת הבטן שלי מאותת שהבחירה הזו היא הנכונה ביותר עבורי. העובדה שאני עדיין כאן, יושב כעת וכותב עוד טור, מחזקת את ההרגשה הזו.

בשנה האחרונה קרו לי דברים שהעזתי רק לחלום עליהם: רציתי לזכות בעוד ליל סדר עם משפחתי וחגגתי אותו; התאוויתי לטעום מפרי עץ הליצ'י בגינתי ואכלתיו; בכיתי כשחשבתי על הדגלים של חג העצמאות ובסופו של דבר עיניי דמעו מעשן המנגלים; לפני ימים מספר אף טבלתי תפוח בדבש בפעם החמישית מאז חליתי. כמעט ואיני מעז למנות את השמחה בעוד צום יום כיפור המשמש ובא, צום שכבר אני פטור ממנו למרות שאיני שמח בכך כלל. שהרי השטן יכול להעלים עין תורנית רק עד גבול מסוים, והסרטן יכול להשבית את מלתעותיו ממלאכתן רק זמנית. עד כה, נדמה שהם עושים את עבודתם נאמנה.  

ואולי הסוד הוא לחכות לדברים הקטנים ביותר שיקרו לנו וליהנות מעצם התהוותם. אולי הסוד הוא לקוות, לצפות, לשמוע ולשמוח בהם מבלי לערוך חשבונות נפש. הרי בסופו של דבר, אוכל רק לחוות אותם זעירים כשיהיו ונדירים כשיחפצו. כל היתר כבר כלול במחיר. היות וכל מה שציפיתי לו קרה במהלך השנה האחרונה, אזי אוכל לבקש עוד דבר אחד קטן לי ולכל בני משפחת חוג הסרטן: שנה נטולת מכאובי גוף ונפש.  

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי, שהיווה בסיס לספרו "למות מצחוק עם הסרטן" , הוא מתאר חוויות מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס