הבורר

ריחם של ספרים ישנים מזכיר לי את ריחו של אבי, ואת טעמה של ילדות שאבדה. אם היה חי בימינו היו מאבחנים את אבי מולידי ונותנים שם למחלתו. איש שקידש ספרים כאילו היו תכשיטי יוקרה. סביר להניח שהיו אומרים שיש לו פטיש לספרים, או שהוא אכול שיגיון למילה הכתובה. היו רושמים לו איזשהו סוג של כדור ומרגיעים את להטו הבלתי נלאה לדפים כרוכים.

בילדותי אסור היה להביע בביתנו זלזול בכל ספר שהוא, גם באלה הגרועים, לא היינו מפילים אותם ונאסר עלינו לקפל אוזן במקום שבו הפסקנו לקרוא. ביתנו היה מלא ברעש ילדים, שישה במספר ואת כל הקירות כולם כיסו מדפי ספרים עמוסים באלפי עותקים מתפוררים של מיטב הספרות האנושית, ואם לא מיטב, אז לפחות אלו שאבא הצליח לקנות בהנחה מעיזבונם של זקנים ממנו שהלכו לעולמם.

במקומות בבית בהם לא הצלחנו להתקין מדפים ובהם נחשף הקיר, היינו מדביקים קרעי ניירות עיתון מצהיבים ויוצרים טפט שכל כולו מילים ישנות וחלקי ידיעות שאת סופם אפשר היה רק לנחש. בכל פעם שהייתי מביט בקירות ביתי היו שם שני סוגי המילים שהאדם כותב, העיתונים שממבט זמן תמיד נקראו תמוהים וחסרי כל קשר למציאות, וספריו הקלאסיים והזולים של אבי שתמיד היו נכונים ורלוונטיים מחדש.

בשבילי, לבחור חמישה ספרים היא משימה בלתי אפשרית. ספרים הם אהבות ישנות שאנו נזכרים בהן. וככאלה תמיד הם יפים יותר ממה שהיו, וכל מגרעותיהם נראות נסבלות ושוות את האהבה שרכשנו להם. אולם אם אני בא אל בין המיצרים, אלו חמשת הספרים אותם אני בוחר היום, ויסלחו לי כל אותן אהבות תאוותניות איתן נכנסתי למיטה לעת ליל במהלך השנים וקראתי בשקיקה, אותן הייתי בוחר ביום אחר. ובכן אם דעתי חשובה למישהו מכם, הנה חמשת סיפורי האהבה שהכי אהבתי.

"האמן ומרגריטה" מאת מיכאל בולגקוב (מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת "ידיעות ספרים")

בסרט החשוד המיידי המשפט החזק ביותר שנאמר על ידי קיזר סוזה הוא, בציטוט חופשי, "מכל הדברים שהמציא השטן זה שהוא שכנע אותנו שהוא לא קיים הוא הגאוני ביותר". אצל בולגקוב השטן יוצא לטיול במוסקבה והוא קיים ובועט כמו חתול גדל מידות בשם בהמות. הספר עוקב אחרי מעלליו של הקוסם הגדול בתבל, ששני רק לאלוהים, ואחרי אמן אחד שבור לב ואהובת לבו, שנדמה שלא יצליחו להתאחד לעולם. כמי שהומור הוא טעם חייו, אין פלא שבולגקוב הוא הסופר הרוסי הראשון שהייתי לוקח איתי למיטה. אם יש מישהו צעיר שקורא את הכתבה הזאת שעדיין לא קרא את הספר, בגיל הנכון, הוא יכול לשנות את דעתך על העולם, על נשים ועל קריאה בכלל. אתה עשוי אפילו לבחון בחיוב כניסה לכת השטן, עד כדי כך.

בולגקוב שפעל בימים הקשים ביותר של הדיקטטורה הסובייטית, ושסטאלין אפילו התקשר אליו פעם הביתה והתעניין בשלומו, בשיחה שמרגיעה אותך כמו שיחה של רוזנשטיין שרוצה לדעת למה לא באת לברית של הבן שלו, הצליח לכתוב יצירת מופת שהופכת את הסאטירה למופע של צחוק ודמע. והכי חשוב, בסופו של ספר, כשהאמן ומרגריטה עפים ביחד אל האהבה אין מי שלא חש שהחיים יכולים להיות מושלמים אם רק ניתן לשטן הזדמנות לתקן אותם.

"אנה קרנינה" מאת ל.נ. טולסטוי (מרוסית: נילי מירסקי, הוצאת "עם עובד")

אוקי, זה הזמן להודות, סופרים רוסיים ונשים רוסיות גבוהות עושים לי את זה. כנראה שיש משהו במדינה שבה הטמפרטורה יורדת מתחת לעשרים מעלות במשך שמונה חודשים מהשנה, וכשמזג האוויר מתחמם, אז כולם משתכרים ויוצאים החוצה לשדות המוריקים, מוז'קים ואצילים, רוקדים ושרים, ובסוף הערב יורדים לכפר לבזוז ולאנוס יהודיות, שמוציא מתחת ידיו ספרות גדולה. בשמונה חודשי החורף, בימים בהם לא היתה טלוויזיה, החבר'ה האלה פשוט ישבו וכתבו ספרים של שני כרכים עם אלף מאתיים עמודים בכרך.

מכל הסופרים הרוסיים טולסטוי הוא המרתק ביותר. בימינו אחד העלבונות המרכזיים שמבקרים נוטים להטיח ביצירות שונות הוא התואר "טלנובלה". בעיני טלנובלה היא סדרת טלוויזיה שנעשית בתקציב מועט, הכותבים שלה מקבלים עליה המון כסף, ובאחד התפקידים יופיע דן תורג'מן. מלבד התקציב המועט אין הבדל בין טלנובלה טובה ובין אנה קרנינה. סיפורה של אישה שמנהלת רומן ובוגדת בבעלה הקשה והדוחה, ומגלה שגם מאהבה השחצן והגאוותן יכול להיות מקור של צער וצרות לא קטנות, מאבדת את בנה ובסופו של דבר מתמלאת ייאוש שאין לו מזור. למי שלא קרא עדיין ורוצה את התקציר, הספר נפתח באבחנה ידועה על ההבדל בין משפחות מאושרות לאלו הסובלות, ומסתיים על פסי הרכבת. מעולם האהבה לא היתה כל כך נואשת, מעולם הבגידה לא היתה כל כך רומנטית. זה הזמן להודות, בצעירותי גם אני רציתי לעשות את אנה קרנינה. וגם אני קראתי את הספר כאשר מצד אחד התפללתי לסיים אותו כבר ומן הצד השני רציתי שהוא לא ייגמר.

"רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים" מאת מאיר שלו (הוצאת "עם עובד") 

בישראל אנחנו אוהבים לדרג. אולי זאת מינה צמח הכריזמטית שהפכה אותנו לכאלה, אולי זה הנטייה המונותיאיסטית הגנטית שלנו לקבוע שיש רק אלוהים אחד ואין בלתו, וכל שאר האלים לא קיימים מבחינתנו, אין לדעת. על דבר אחד אין

עוררין. היהודים חייבים לקבוע מי הסופר הישראלי הטוב ביותר, מהי תוכנית הדרמה הטובה ביותר ששודרה כאן, ואפילו מי היה המקום השלישי הכי טוב בכל הכוכב נולדים לדורותיהם (גבסו אין ויכוח, כל מי שחושב אחרת יכול למות היום מצדי).

אמנות בכלל מעוררת באדם הפשוט אלימות שאי אפשר היה לשער שתהיה טמונה בו. כשאנו שונאים ספר או סרט, אנחנו מדברים עליו במונחים שראוי לשמור לאדולף היטלרים לסוגיהם. "זה חרא, זה זבל, אפס מי שעשה את זה, אפס, פשוט לא טוב, אתה מבין מה אני אומר לך, לא טוב",  הוא דוגמה למשפט ששמעתי נאמר על יצירת אמנות - ציור-  מפיו של אבא שקבל את פני בנו שחזר מהגן עם מעשה ידיו.

מאיר שלו הוא סופר יחסית צעיר, עד גיל ארבעים פחות או יותר הוא כתב מערכונים לדודו טופז והרים להנחתות כמנחה טוק שואו בטלוויזיה לשלמה ניצן. מנקודת מוצא זו הוא החל לכתוב ספרי אהבה מושלמים, שחטאם היחידי הוא דמיונם אלו לאלו. מבלי לפגוע בעוז, ויהושע, גרוסמן וכל מושך בעט עברי אחר, שמרבית הטוקבקיסטים יבחרו בתחתית העמוד הזה להכתיר כגדול מכולם, אני מעז לטעון שהזמן יעשה חסד רב עם מר שלו.

דור המבקרים הנוכחי שעדיין זוכר לו את הפתיחה המבישה בעולם הבידור, מסרב להכיר בזאת, אולם מאז עגנון, מאיר שלו כותב את הספרות העברית הטובה ביותר. הוא מצחיק, מרגש ומהתל בשפה כמו מראדונה בכדור מאולתר מלא גרביים בשכונה בבואנוס איירס. בשלושת ספריו הראשונים הוא הפך את האהבה לשיקוי רב עוצמה שאי אפשר להניח מהיד. ומכיוון ששלושת הספרים דומים בנושא, בסגנון, ובעולם החקלאי המדומיין מלא הבצקים והנשים הגדולות, בחרתי את שלושתם במכה אחת.

"בורא העולמות" מאת פיליפ חוזה פארמר (מאנגלית: נויה תג'ר, הוצאת "עם עובד")

אם היו מבקשים ממני לבחור את חמשת הספרים האהובים עלי בגיל חמש עשרה, כולם אני משער, היו ספרי מדע בדיוני. הפנטזיה והחלליות היו כל עולמי עד שגיליתי את הנשים ולאחר זמן את השמפו. מבין כל ספרות המדע הבדיוני אני בוחר ספר קצת פחות ידוע של פיליפ חוזה פארמר. ההתחלה דומה

למרבית סיפורי הפנטזיה: מישהו, שחי חיים משמימים על הכדור שלנו פותח דלת, בדרך כלל משום מה של ארון, ונשאב לעולם פנטסטי שבו חיים יצורים משונים, חיות מדברות, קנטאורים, ולוחמים עזים שעדיין לא גילו את האבק שריפה, ואם הם לא מקבלים חץ מורעל בלב הם חיים לנצח. אה, ובדרך כלל ואת זה שכחתי לציין, הנשים מסתובבות חצי ערומות ונוטות לשכב עם כל מי שמציל אותן מצרה. צרה לצורך העניין לא חייב להיות משהו מסובך כמו שריפה או קנטאור. לפעמים זה מספיק שאתה יודע לענות על השאלה "מה השעה?" במבט לאחור ייתכן וסוג כזה של ספרים חזה את החיבה ההולכת וקרבה שלי לנשים ולתפעול עצמי בלילה.

בסיפור של פארמר, וולף הגיבור מגיע לעולם שאיננו עגול, הוא בנוי משכבות כמו עוגה שהולכת ומתכווצת ככל שמתקדמים אל התקרה, ובקצה שלה חי בארמון הבורא של העולם, האל החי שמחכה שמישהו ינסה לבוא להדיח אותו מכיסאו. כמובן שוולף מגלה שלא במקרה הוא הגיע לעולם החדש, שיש קשר הדוק בינו ובין הארמון שבקצה העולם, וכל זה יתגלה בסדרה של שישה ספרים שרק שלושה תורגמו לעברית. סיפור האהבה שמצדיק את הבחירה הזו הוא הרומן בינו ובין קריסיאס שהגיעה לעולם הטבעות הישר מסיפוריו של הומרוס על טרויה, ועל פי המחבר לפחות, היא האישה הכי יפה בתבל. וכן, גם היא שוכבת עם מי שמציל אותה מצרה.

"על העיוורון" מאת ז'וז'ה סאראמאגו (מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת "הספרייה החדשה")

אם מאיר שלו התחיל לכתוב בגיל ארבעים, סאראמאגו התחיל לכתוב בגיל שבו סופרים אחרים פג תוקפם: בגיל חמישים ושש הוא פרסם את הרומן הראשון שלו. בגיל שבעים ושש הוא זכה בנובל. לצערנו, ברבות הימים התגלה שסאראמאגו מתעב אותנו כמדינה, חושב שאנחנו עושים פשעים איומים, ולא מתנגד לגרעין האיראני. אבל הי, אף אחד לא מושלם, כבר אמרו לפני.

"על העיוורון" הוא ספרו הטוב ביותר. קטסטרופה תוקפת את הארץ, וכל האנשים מתעוורים למעט אישה אחת שהולכת עם בעלה ושומרת עליו כאשר כל הרע יוצא מבני האדם בגלל העיוורון. הספר זכה לפרשנויות רבות, על אופים של משטרים, על אופייה של החברה המערבית, אבל אני ראיתי אותו כמשל פשוט על זוגיות רבת שנים. אחרי שלושים שנות נישואין מרבית הגברים עיוורים וחייבים את האישה שלהם לידם שתגיד להם מה לעשות.

• רשף לוי הוא תסריטאי ("תיק סגור", "הבורר") וסטנדאפיסט.