מות הכלכלה העיראקית

כשצבאות ארה"ב ובריטניה הפילו את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, הם מצאו כלכלה עיראקית בדגם סובייטי: ריכוזית, מולאמת, מושחתת ומפגרת. ארבע שנים לאחר מכן, כתוצאה ממהלכי חקיקה נמהרים וכפייה אידיאולוגית, הכלכלה העיראקית עברה אמנם למודל של שוק פרטי תחרותי - אבל נעשתה הרבה יותר מושחתת ומפגרת

מרבים לדון ולהתווכח על הכישלון הצבאי האמריקאי בעיראק: ואולי אינו כישלון אלא רק הצלחה־בדרך? על הכישלון הכלכלי לא מתווכחים: הוא מובהק, בולט ומדכא. המשק העיראקי פצוע אנושות. בתי החרושת נטושים, מרכזי המסחר ריקים, התשתיות הרוסות. הסיוע הכלכלי התבטא בעיקר במחיקת חלק מחובות עיראק.

קרן המטבע הבינלאומית הנפיקה זה עתה דין וחשבון חדש על עיראק, החושף את הקרן במלוא חולשותיה: בשעה שרמת החיים הממוצעת בעיראק נמוכה כיום בעשרות אחוזים ממה שהייתה בימיו של סדאם חוסיין והאבטלה נושקת ל־‭50%‬ מכוח העבודה, משבחים כלכלי הקרן את ממשלת עיראק על עודף תקציבי, על הפחתת היחס בין החוב לתוצר והפחתות המיסים.

השיטה הכלכלית של סדאם הייתה אכן רקובה ובלתי יעילה להחריד: היא העשירה את מקורבי משפחת חוסיין, את בכירי מפלגת הבעת' ואת הצמרת הצבאית, ורוששה את העם. אבל היא תפקדה איכשהו, לפחות עד התגברות הסנקציות במחצית השנייה של שנות ה־‭.90‬ השוק השחור השלים את מערכת הקיצוב הממשלתית, ואזרח עיראקי ממוצע מצא דרכים משלו להסתדר, מורגל להסתפק במועט בלי להרגיש מחסור.

כל זה קרס כשנסתיימה המלחמה. אמצעי ייצור שהיו בעבר בבעלותה של הממשלה ו/או המפלגה נסגרו בהוראות המפקדה של כוחות הקואליציה. 200 בתי חרושת ממשלתיים נעלו את שעריהם וחצי מיליון עובדיהם, כפי שמדווח בכתבה ביקורתית מבגדד מגזין העסקים פורצ'ן , מצאו את עצמם ברחוב.

המפעלים הוצאו להפרטה, אבל אף אחד לא בא לקנותם. המעט שכן הופרט נמסר על־ ידי האמריקאים לבעלות פרטית בניגוד לחוק, ולכן אינו תופס. יתרה מזו. הממשל של בוש הכשיל מראש את הכוונות לשקם את התעשיות והתשתיות העיראקיות שהיו מולאמות בעבר. עד לפני זמן קצר מאוד אסור היה להזרים למטרה זו את תקציבי הסיוע האזרחיים ואסור היה למפקדי צבאות הקואליציה לקנות תוצרת מתעשיות עיראק המולאמות.

פורצ'ן מספר על איש עסקים נמרץ, פאול ברינקליי, בעבר בכיר בחברת היי־טק, שהגיע לבגדד חדור שליחות להחיות את משקה. במו ידיו הוא מכופף את ההתנגדויות הנוקשות של הממשל האמריקאי ומצליח, בכוחות כמעט על־ אנושיים, להפעיל מחדש אי אלו מבתי החרושת הסגורים. אך מדובר בטיפה בים, גרגיר חול במדבר: עד כה הוחזר לעבודה כ־‭1%‬ מעובדי התעשייה המובטלים.

תוך שהאמריקאים ממתינים לנס כלכלי בעיראק, רבבות עיראקים מובטלים הצטרפו לצבאות הטרור. בה בעת הם מקבלים מ מנהלת הקואליציה דמי אבטלה בגובה של ‭40%‬ ממה שקיבלו בימי סדאם חוסיין (כ־70 עד 80 דולר לחודש) - בדיוק סכום שעליו נאמר לא לחיות, לא למות .

המומחים האמריקאים, שהחליטו להפוך את עיראק במחי יד אחת לגן עדן של כלכלת שוק קפיטליסטית, התבססו על תוכנית ריפוי בהלם: שחרור מידי של כל הכלכלה העיראקית מכל פיקוח ממשלתי. השיטה נוסתה במספר מדינות במזרח אירופה שהקומוניזם קרס בהן ב־ 1989־‭:1990‬ בפולין, צ'כיה ובמדינות הבלטיות המהלך ברובו הצליח, אף שגרם ייסורים ותבע קורבנות חברתיים לא מעטים; במזרח גרמניה, כדי להעמידה על הרגליים, הזרימה אליה האחות המערבית המספחת תמיכות וסובסידיות של 1500 מיליארד דולר - במשך 18 שנה.

העברתה של מזרח אירופה לקפיטליזם נמשכה כמעט דור שלם, בתנאים שאין להשוותם לאלו השוררים כיום בעיראק. האמריקאים בעיראק ניסו לבצע את כל זה בחטף, אפילו במחטף. הם נכשלו טוטאלית. אלא שיש להם תירוץ, המבצבץ מבין דפי הדוח של קרן המטבע ועובר כחוט שני בעדותו האחרונה בקונגרס של מפקד כוחות ארה"ב בעיראק, הגנרל דייויד פטריוס: עזבו אותנו עכשיו ממצב הכלכלה, בכל אשם מצב הביטחון. ייפסקו הפיגועים בערי עיראק, תיפסק ההידרדרות במשק העיראקי.

ואולי, רבותי, ההפך?