על זוללי וספקי אנרגיה

בכל הנוגע לאנרגיות שלי, את מקורביי וחבריי חילקתי לשלוש קבוצות. החלוקה נכונה גם לזמנים בהם הייתי בריא, אולם בתקופת מחלתי ההבדלים בין הקבוצות גדלו - בעוד שסבלנותי כלפי חלק מהם הצטמצמה. 

הקבוצה הראשונה מורכבת מכל מיני טיפוסים שונים ומשונים, שהמשותף להם הינו זלילת האנרגיה של הסובבים אותם. תמיד הם אינם מרוצים, מקטרים ומתלוננים על כל דבר. אם שאלו לשלומי לרוב לא יחכו לתשובה, וכבר יפרטו את בעיותיהם הרפואיות: כאב מסתורי בבוהן ימין בכל לילה שלישי, כשהירח מלא או בזמן ליקוי חמה, או אולי כאב ראש, כאב גב או שבר בזנבנב. לא פעם, אחרי שאני מדבר איתם, אני חושב לעצמי שמזלי הטוב הוא שרק הסרטן הוא מנת חלקי. לאחרים יש בעיות בעבודה או חילוקי דעות קשים עם ילדיהם על עגילים ושאר מרעין בישין. מקבוצה זו אני משתדל להימנע, ואם באו לבקר בביתי אני מנתק מהם מגע מיד. אם לא הצלחתי בכך אני מסיים את המפגש חסר נשימה, מותש כרץ מרתון לאחר קו הסיום. לצערי, לא מעט ממכריי חברים בקבוצה הזו. לעתים אני מוצא עצמי מנסה לחנכם מחדש, לעתים אחרות אני מתעלם מהם בזמן שהם מכלים את כוחותיה של שתחיה המנומסת להחריד, שאינה מסוגלת לבעוט בהם לכל השדים והרוחות.

הקבוצה השנייה כוללת את הטיפוסים שאינם מספקים אנרגיה כלל וכלל - אבל גם לא לוקחים ממני דבר. אחותי הגדולה היא דוגמה נפלאה לכך. היא מסוגלת לשמוע סיפור דרמטי סוחט דמעות מהמכון האונקולוגי, להביט בזוגתי בעיניים אדישות ולחכות שתיקח אוויר לרגע. או-אז תדווח לה על הקנייה האחרונה שלה, בגדים כמובן, או על חוג ריקודי העם שאינה מפסיקה ללכת אליו למרות שגופה מתחיל להתפרק. אני, שמביט בה בעניין, יכול להישבע שמילותיה של שתחיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות לא משומשות מהשנייה. אחרים מגיעים, ליתר ביטחון, בקבוצה, כדי

שלא יצטרכו לשוחח איתי. אחד מהם שואל בשם כולם מה נשמע, לא מחכה לתשובה וכבר הם מדברים בינם לבין עצמם, מסתפקים בעצם הגעתם. הם אינם מתישים כחבריהם מהקבוצה הראשונה, ובעזבם נותר מפלס הכוח שלי ללא שינוי.

הקבוצה השלישית, זו החביבה עליי יותר מכל, היא זו שבתום ביקור של אחד מחבריה, שתחיה ואני מחוזקים ומלאי כוחות. הם לא מלינים על צרותיהם ואני לא מספר על שלי. אנחנו רק יושבים ביחד, מספרים בדיחות וצוחקים על כל דבר. הם נדירים למדי, ובדרך-כלל מחמיאים לי על כתיבתי ועל עמידתי מול הצרות שניתכו על ראשי. ככל שהם מרבים להלל ולשבח אני מתענג יותר ודבריהם באים כשמן בעצמותיי.

ויש גם קבוצה רביעית המורכבת מיְצור אחד קטן בלבד - הגור של אחי הציניקן. כמעט בכל יום הוא בא לבקרני ללא סיפורים על צרותיו במעון, על אחיו הגדול הכותש אותו עד דק או על אחיותיו הגדולות הנוהגות בו כבתינוק צעצוע. ללא פחד או דעה קדומה הוא ניגש אליי, מציין שאני חולה, נותן לי נשיקה וחיוך מהמקסימים ביותר שאני יכול להעלות בדעתי ומבקש ממני "שירי ילדים!". אני קם אל המחשב כדי להשמיע לו את השיר והוא, בזריזות, מטפס לכורסתי, פותח את משענת הרגליים ומשתרע לו לכל אורכו, חצי מטר לערך. הבעת הנאה עילאית נמרחת על פרצופו החמוד, שאילו רק יכולתי להתכופף הייתי לועס אותו. האנרגיה שהוא נותן לי צרופה, מזוקקת וטהורה כפי שרק תינוק בן יומו יכול להעניק.  

לצערי, החלוקה הזו היתה נכונה עד לפני כחודש לערך. מאז, ניטלו כל כוחותיי ואני שומר כל גרגיר להמשך הדרך. אני מניח שמי שחיכה עד עתה כדי לבוא לבקר לא יוכל להגיע עוד. היכולת המופלאה לדבר נלקחה ממני, ונותר לי רק להביט אילם באלה שעד תמול שלשום יכולתי לשוחח איתם. קשה עוד יותר לומר לאנשים שאיני יכול לקבל את ביקורם ולשמוע אותם כועסים על הדחייה. עד שאזרו אומץ בלבם להרים טלפון לתיאום, איך אני יכול לעשות זאת להם? הם מתאוננים. איתכם הסליחה כולכם. אני נוטל פסק זמן בו אנסה לחפור את עצמי מהבור השחור האחרון אליו נפלתי. אם לא אצליח לצאת, אסתפק בכוונה הטובה ואתחמם לאורה. 

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי, שהיווה בסיס לספרו "למות מצחוק עם הסרטן" , הוא מתאר חוויות מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס