רבותי, ההיסטוריה חוזרת

סרט על בני אדם, תהפוכות הגורל וחוב של כבוד (באדיבות רצועת "הסיפור האמיתי" ערוץ 1)

בשנת 1941, כשכוחות הצבא הנאצי פלשו ליוגוסלביה, סיכנה המוסלמית האדוקה זנייבה הרדגה את עצמה ואת בני משפחתה כשהסתירה בביתם יהודים. 45 שנה מאוחר יותר היתה הרדגה למוסלמית הראשונה שקיבלה ממדינת ישראל את התואר חסידת אומות עולם בזכות מעשה זה. "אח נשאר אח, ולא חשוב מה דתו", אמרה במעמד הענקת התואר ביד ושם בירושלים, בתשובה לשאלה מדוע מוסלמית מאמינה מוכנה היתה לסכן את חייה להצלת יהודים.

פחות מעשור לאחר מכן, באביב 1992, עם פרוץ מלחמת האזרחים בבלקן, ישבה בירושלים טובה גרינברג כשהיא צופה בטלוויזיה במראות הזוועה מסרייבו הבוערת. גרינברג, שניצלה מציפורני הנאצים כילדה יהודיה בסרייבו בזכות הרדגה, לא מצאה את נפשה מדאגה לאישה לה היא חבה את חייה. בדרך לא דרך איתרה את המשפחה הבוסנית ובהתערבות ממשלת ישראל, הג'וינט ומרכז "יד ושם" הצליחה להביא להברחתה של הרדגה לארץ שנתיים מאוחר יותר, כשהיא מלווה בבתה, חתנה ונכדתה שקיבלו בארץ מקלט מדיני, אזרחות ישראלית וחיים חדשים.

זנייבה הרדגה במעמד קבלת התואר חסידת אומות עולם בירושלים

אל סיפורה של משפחת הרדגה חוזרת הבימאית אלה אלתרמן בסרטה "האישה מסרייבו", שיוקרן ביום ראשון הקרוב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. זהו למעשה סרט התעודה השני שמביא את סיפורה יוצא הדופן של הרדגה ומוקרן בחיפה. קדם לו בשנת 1994 רצף העדויות שאסף והציג הבמאי הצרפתי, מארק האלטר, בסרטו "צדק" שחשף שורת אנשים שהתגייסו להצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובכללם זנייבה הרדגה. סרטה של אלתרמן, שמסופר מנקודת מבטה של בתה של הרדגה, אאידה, שהשילה מעליה את חייה הקודמים, המירה את דתה, הפכה ליהודיה אורתודוכסית ועובדת כיום במרכז "יד ושם", לוקח את הסיפור ההרואי צעד קדימה.

"האישה מסרייבו", מחזיר את אאידה הרדגה - היום שרה פינצ'ניץ' - ואת בתה סטלה לעיר הולדתם, סרייבו, 13 שנה אחרי שעזבו אותה וסירבו להביט לאחור. "לא רציתי לחזור לסרייבו", אומרת פינצ'ניץ' בראיון ל-ynet, "סגרתי את הפרק הזה ב-1994, כשעליתי לאוטובוס שחילץ אותנו ביחד עם 300 יהודים מהעיר. כשדלתות האוטובוס נסגרו ידעתי שאני משאירה את אאידה שהייתי מאחור וממשיכה הלאה. לא רציתי למות בסרייבו, ישראל היתה הבחירה שלי בחיים, ופה נולדתי מחדש".

שרה ובתה, סטלה, במסע לסרייבו. "המחלמה הרסה גם משהו בתוכנו"

החזרה לסרייבו היתה לא קלה. "חשבתי שזה חתום. שאני לא שייכת לשם יותר. יש לי בית אחד והוא בירושלים, ומזכרונות הרי אי אפשר לחיות", היא אומרת, "לא מצאתי שם את סרייבו שלי. החברים שהיו נהרגו במלחמה או נסעו למקומות אחרים, ועיר זה לא רק רחובות, זה אנשים שנותנים לה נשמה. המלחמה הרסה לא רק את הבתים אלא גם משהו בתוכנו והכאב הזה גדול מדי. רציתי הביתה לירושלים".

אז למה בכל זאת חזרת?

"כי היה סרט לעשות. נתתי את הלב, את החיים שלי ואת המחשבות לאדם זר. אלה אלתרמן הגיעה לחיי בלי שום הכנה, ופתאום הייתי צריכה לחטט במגירות שלא הייתי מוכנה לפתוח שנים בשביל לספר את הסיפור הזה, שבשבילי הוא נדוניה לחיים. זה סיפור על בני אדם שהפוליטיקה היומיומית לא מעניינת אותם, אנשים שדוחקים הצידה את הפחד ועושים את מה שהם מאמינים שנכון לעשות. ההפרדה הזו בין יהודים, מוסלמים ונוצרים, מיותרת. אנשים חושבים יותר מדי על מה שמפריד ביננו ופחות מדי על מה שמחבר. מרוב פוליטיקה ומשחקי כוחות בין דתות, שכחנו מה זה להיות בני אדם".

את נולדת מוסלמית, התחתנת עם נוצרי והתגיירת. אחיך נישא לנוצרייה והמיר את דתו ואחותך, שעדיין חיה בסרייבו, נשארה מוסלמית.

"אני חושבת שיש בזה מסר. אנחנו משפחה אחת ולמרות ההבדלים אנחנו חיים בשלום וזה אומר שזה אפשרי. אמא שלי הצילה יהודים, מדינת ישראל קיבלה אותנו אליה למרות שלא היינו יהודים ונתנה לנו את האופציה להגשים חלומות. מדינת ישראל אפשרה לאמא שלי להיקבר בבית קברות יהודי למרות שהיא מוסלמית. אולי זה אומר משהו לגבי עתידו של המזרח התיכון".

את עובדת כיום ב"יד ושם", מספרת את הסיפור, מעבירה אותו הלאה. זו צוואה רוחנית של אמא שלך?

"לא הייתי יכולה לעבוד ב'יד ושם' בלי לעבור את המלחמה בסרייבו. בגלל המלחמה ההיא אני מבינה היום את ניצולי השואה. יש לי את אותם החלומות שלהם. כיהודיה אני מבקשת עתיד טוב יותר לילדה שלי ולדורות הבאים. "יד ושם" הוא המקום הטוב ביותר בשבילי ללמוד את ההיסטוריה, ובלי היסטוריה אי אפשר לבנות עתיד".

אם תשאלו את במאית הסרט, אלה אלתרמן, היא תגיד לכם שמהסרט הזה היא היתה רוצה שתצאו עם טיפ קטן לחיים במזרח התיכון. "הייתי רוצה שאנשים שחיים פה ילמדו שההיאחזות בלאומיות ובמלחמות דת לא יובילו אותנו לשום מקום, ושרוח האדם חייבת לגבור על הטירוף. יש צורך בעולם שלנו לאחריות הדדית ולאנושיות. אתה אף פעם לא יודע באיזה שלב בחיים תשב על המשבצת של המציל ומתי יתהפכו היוצרות ותזדקק להצלה".

(צילומים: דני ברנע ומני אליאס)