להרפות, כי אולי הגיע הזמן

קמתי בשש בבוקר לבדיקת דם. שמונה שעות עברו מאז, ואני עדיין לא מצליח להתחבר לעצמי למרות שאני מתאמץ. נרדם מול המחשב, כאילו יש בי חלק שרק רוצה לשכב על הגב. איני עייף יותר. אני מחוק. לגמרי. מה עושים מכאן ואילך איני יודע. אני בטוח שיש הרבה שיודעים, לפחות לפי התגובות שאני מקבל לקראת סיומו של המסע הארוך בו החילותי לפני כשנה.

מנסה לכתוב משפטים שיתחברו אליי ואני אליהם - ולחזור ביחד איתם למציאות קודמת, מוכרת ואהובה. מנסה בכוח ליצור לעצמי מחדש את מה שכבר הלך ממני לבלי שוב. אולי המציאות הנוכחית שלי היא בעצם היחידה שאני יכול לחוות ברגעים אלה ממש. אולי אחריה יש רק שינה עמוקה, נטולת כאבים, כמו שהבטיחו לי לא פעם. אך כנראה שהיא אינה נחמדה כפי שהייתי רוצה.

מדוע אני מנסה בכל כוחי לחפור את עצמי מהבור בכל פעם מחדש? לאן כבר אגיע מכאן ואילך? הרי עשיתי זאת לא אחת ונפלתי שוב. "האם אתה עייף?", שוב שואלים אותי. "האם יש מי שעליז וטוב לב בדרך הזו, במסלול הימני למיטיבי הלכת?", אני שואל-משיב בחזרה, מתאמץ לחייך עבורי ועבור אלה הבאים לבקרני. אך גם החיוך כבר לא מה שהיה בעבר.

למה איני יכול להרפות, להשלים עם העובדה הלא כל-כך מרה שאני רק יכול לצפות בחיים החולפים על פניי? לקבל את הרעיון שנגמר, לעצום עיניים וליהנות מציוצי הציפורים, מקריאות התרנגול ומנביחות הכלב. איש עוד לא לקח אותם ממני. אם

אני מתאמץ, אני יכול לפקוח את עיניי ולשמוע את בני שיחי, בתנאי שהם אינם מתעקשים על תגובה חכמה ומנומקת כבעבר. אם יסתפקו בהינד ראש, הרי שאני יכול לשרוד דקות ארוכות.

סיפור מחלתי ייגמר כמו שרבים אחרים הסתיימו. אחד משניים, קוראים לזה. רק אחד ישרוד את המחלה הארורה הזו, ולא בגלל המוות המחכה בסופה אלא בשל הדרך שבה היא לוקחת את השניים עד עברי פי פחת. רק שם היא משחררת את האחד לעולם שכולו טוב - ועם השני היא ממשיכה הלאה. שם למעלה, מחופשת לענן שחור קטן, היא שומרת עליו מכל פגע.  

למה אני רוצה 100 אחוזים של שפיות במצבי החדש-ישן? תרופות רבות עד-כדי-כך אני נוטל שכבר הכנו, שתחיה ואני, דף רישום כדי שלא נלך לאיבוד. שנינו ממלאים אותו ביראת שמים ובחרדת קודש אחרי כל נטילת מנה. מכל תופעות הלוואי של התרופות שאני נוטל ניתן לייצר מפלצת זועמת, כזו שיכולה לטרוף חצי סמטה או שיבוט של דב רך ונעים שישחק עם ילדי הרחוב. חסר לי באמת שברחובי הקט יקום לו פארק יורה קטן.  

אני נלחם לבנות את שארית חיי כפי שאני חושב שעליהם להיות. קרוב לוודאי שאני טועה, אחרת מדוע אני שקוע זמן רב כל-כך בניסיון הנואל למצוא את מקומי בעולם החדש המתרגש מעל לראשי? למה אני מנסה לחצוב את דרכי בכל פעם ממחפורת שכזו, רק כדי למצוא את עצמי באחת אחרת, עמוקה הרבה יותר? למה לא לשכב במעמקים של זו שכבר מכירה אותי? למה לא להחשיך את מסך המחשב, לכבות את האור בסלון, לעצום את העיניים ולהתחיל להתמכר לשקט ולשלווה המתוקים כאשר הם באים בגפם ללא סירנות הכאב?  

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי, שהיווה בסיס לספרו "למות מצחוק עם הסרטן" , הוא מתאר חוויות מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס